בפרשת ניצבים, ממשיך משה רבינו לספר על מהות הברית הנכרתת בין הקב"ה לעם ישראל, בערבות מואב. אולם, שלא בדומה לתיאור המופיע בפרשות הקודמות העוסקות בברית זו, הפעם מקבל הקורא זווית ראייה קצת אחרת על מערכת היחסים בין הקב"ה לעמו.
עד כה, לאורך פסוקים לא מעטים בספר דברים, הציג משה בפני בני ישראל את יחסיהם עם הקב"ה במשוואה פשוטה לכאורה, שניתן לתמצתה באופן הבא: והיה אם בני ישראל ישמעו לדברי ה', תבוא עליהם הברכה, ואם לאו, תבוא עליהם הקללה. לא מעט פרשנים עסקו בשאלה מדוע יש צורך לחזור על משוואה פשוטה זו מספר רב של פעמים? עיון בפרשת נצבים, מגלה כי הברית בין הקב"ה לעמו אינה פשוטה כלל ועיקר וכדי להבינה וליישמה, יש לעמוד על הרבדים והמאפיינים המרכיבים אותה.
להלן אתייחס לשניים מהמאפיינים המרכזיים ביחסי הקב"ה והעם, המופיעים בפרשת ניצבים.
המאפיין הראשון, עוסק באופי הקשר בין הקב"ה לבין בני ישראל. עד עתה, מערכת היחסים היררכית בין הצדדים היתה ברורה ומובהקת. מצד אחד הקב"ה, משמש בתפקיד האב, הדואג לצרכי בניו ומורה להם את הדרך. ומהצד השני בני ישראל, משמשים בתפקיד הבנים, המצווים להקשיב וליישם את דברי אביהם. אולם, בפרשת ניצבים מוסיף משה נדבך נוסף ליחסים, היוצר הדדיות בין הצדדים:
"…הוָה אֱלֹהֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם, לְמַעַן הָקִים-אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם, וְהוּא יִהְיֶה-לְּךָ לֵאלֹהִים…" (כט, יא-יב)
הקב"ה, לקח את בני ישראל ממצרים והפך אותם מאוסף של בודדים לעם מאוחד, עמו של אלוקים. ואילו האמונה של העם בה' וקבלת עול מלכותו עליהם, הן בדיבור והן במעשה, הם אלו שהעניקו ומעניקים לקב"ה את התוקף להיות לאלוקים. ללא פעולה אקטיבית ואמונה פנימית מצד העם, הקב"ה לא יוכל להמליך מלכותו בעולם ולהיות אלוה לבני ישראל. תפקידם של בני ישראל במערכת היחסים בין הצדדים, אינו מבטל את ההיררכיה הקיימת בין קב"ה לעם ישראל אך הוא מוסיף לה מימד חשוב המקנה לבני ישראל אחריות, כזו המתפרשת מעבר לקיומם "הסתמי" של המצוות.
המאפיין השני המופיע בפרשה, עוסק ביכולתם העתידית של בני ישראל לשקם את מערכת יחסיהם עם הקב"ה, לאחר שהיא תיפגם בעקבות חטאיהם (הן לגבי חטא יחיד והן לגבי חטא ציבור).
עד לנאמר בפרשת נציבים, המשוואה הנזכרת לעיל גזרה עונש חמור וקללות רבות על מי שסר מדרכה של תורה. ואילו בפרשת ניצבים מובאת המשכה של המשוואה וממנה אנו למדים, שגם לאחר שאדם חטא ונענש על חטאיו, סיפורו אינו תם ונשלם. בפניו עומדת האפשרות לשוב מדרכו, לעשות תשובה ולחזור אל אלוקיו: "הָיָה כִי-יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה… וְשַׁבְתָּ עַד-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ…" (ל, א-ב) החזרה בתשובה של האדם, אינה מסתיימת בפעולה חד צדדית אלא מפעילה מנגנון של הדדיות שבו גם הקב"ה עושה מעשה אקטיבי ומשיב את בניו למקומם: "וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב, וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, שָׁמָּה" (ל, ג)
הידיעה שקיימת לאדם אפשרות "לשוב" למקומו, הן נפשית והן פיזית, מפוררת את הנוקשות הטבועה במשוואה הדיכוטומית המוזכרת לעיל, ובנוסף ההדדיות שבה, מנתצת את הייאוש ומעוררת תקווה.
הברית בין הקב"ה לבין בני ישראל, נעה על הציר בין הפשוט למורכב. מערכת יחסים דיכוטומית, מתגלה כרבת פנים, ומשוואה השואפת להגיע לתוצאה סופית, הופכת לחוליה בשרשרת אינסופית. לא בכדי חוזר משה מספר רב של פעמים על הצורך ללכת בדרכי הקב"ה ועל התוצאות הצפויות, כי הדברים אף פעם אינם פשוטים באמת, אלא הם עמוקים, ראויים וקרובים ללב.
