מבצע "עלות השחר" העלה שוב לכותרות את התופעה הרצחנית שפועלת כל העת ולא תמיד זוכה לתהודה המתאימה – זריקת אבנים על רכבים יהודים בכבישים. מקרים רבים שחלקם לא מגיעים לכותרות, וחלקם עוברים בפיהוק במהדורות החדשות. מאחורי כל אבן כזו שנזרקת על יעד יהודי, יש מעגל שלם של אנשים שמשלמים מחירים כבדים למשך חיים שלמים, כאשר הרוצחים והמפגעים אפילו לא נתפסים או משלמים מחירים מגוחכים במקרים רבים.
המצב הביטחוני הנפיץ רק מעלה את המורל והאינטרס של המחבלים לפגע. סרטונים של השלכת אבנים וניפוץ רכבים של יהודים בעקבות המבצע כבר החלו להסתובב ברשת וסיפרו על המצפה בהמשך, במידה ולא תהיה אכיפה משמעותית.
אני משוחחת עם הנפגעת המשמעותית האחרונה של טרור האבנים, שיר ממן לב. היא גוללת באוזניי סיפור מצמרר הממחיש את אזלת ידה של הממשלה בטיפול בחבית הנפץ המאיימת לחסל אותנו מבפנים, ומעלה סימני שאלה כבדים לגבי ההשלכות הנפשיות המשמעותיות המלוות את הנפגעים ובני משפחותיהם שנים אחר כך.
ברחתי מהבית, והבית רדף אחריי
"אני גרה ברמת גן", מספרת שיר לב, אימא לארבעה, בת 32, שהשתחררה רק לפני שבוע מבית החולים לאחר פציעה קשה מאוד מאבן אותה השליכו לעברה מחבלים ערבים. אבן שעשתה בה שמות.
"ההורים שלי גרים בפסגות שבבנימין. ברחתי הכי רחוק שאפשר למרכז, לא רציתי לגור בהתנחלות כי שילמתי מחירים נפשיים כבדים מאד על המגורים בהתנחלות. חלומות רעים על ערבים שבאים לרצוח אותי. היו תקופות קשות של ירי מבירא לפסגות, תקופות של מתח כבד. הרצח של משפחת דיקשטיין שהתגוררה בפסגות ונרצחו בגוש עציון בדרך ליישוב מעון היה אירוע מאד טראומתי. תמיד בילדותי היה מתח לפני כניסת שבת כי אירעו המון פיגועים בסמוך לכניסתה. זהו זמן שמועד לפורענות.
"עברתי לרמת גן כדי לחיות חיים אורבניים ונורמטיביים ככל האפשר. ניסיתי להתרחק מזה כמה שיכולתי בשביל הילדים. נכון שהייתה את תקופת הסכינאות וגל הטרור האחרון שהגיעו לכל מקום בארץ, אבל לפחות עשיתי מה שיכולתי על מנת להגן על הילדות שלהם".
לב משתפת בנקודה חשובה, אשר כמעט ולא נלקחה בחשבון קודם בכל האידאולוגיה ההתיישבותית: איזה מחיר משלמים הילדים? "בעבר לא הייתה המודעות שיש היום לטיפולים פסיכולוגיים לגבי מה שאנחנו עוברים כילדים וחווים מבחינה ביטחונית", אומרת ממן לב, שמשוחחת איתי כאשר היא מתפתלת מכאבים והמראה החיצוני אינו מלבב.
"ההורים שלי עדיין גרים בפסגות. מקום שאני אוהבת. בית ילדותי. בכל פעם מחדש אנחנו מחשבים מהיכן לנסוע אל הוריי, מאיזה כביש על מנת לא להיפגע. נדיר מאוד שאנחנו נוסעים מאריאל דרך כביש 60. בדרך כלל אנחנו נוסעים דרך 443 הבטוח הרבה יותר".
בור שחור
לב זוכרת את ההתארגנות השגרתית לשבת, את היציאה לדרך, הנסיעה הנעימה, ואז חושך אחד מוחלט.
"אני לא זוכרת כלום מהפיגוע. כשאני מתעוררת בטיפול נמרץ אני מבינה שסיוט חיי התגשם. בצומת לובן נזרקה על ראשי אבן בינונית. הפרמדיקים טוענים שהייתי בהכרה, סיפרו לי שעניתי תשובות נכונות. אבל אני לא זוכרת כלום מהרגעים הללו. מנגנון הגנה שמגן על הנפש שלנו, הניח חומה אטומה על מרכז הזיכרון שלי מהאירוע".
"בעלי היה איתי צמוד אליי בבית החולים כל השבת, יחד עם אימא שלו ואח שלו. את הילדים הסיע הרבש"ץ של היישוב שילה לפסגות, להורים שלי".
לב משחזרת בקול רועד את רגעי האימה ששינו את חייה מקצה לקצה. "ברגעים הראשונים בעלי לא הבין אם אני מתה, אם ירו בי. היא התקשר למשטרה שהזמינה אמבולנס. הפארמדיקים שמעו בהתחלה קריאה על פצועה קל, אבל ראו פצועה במצב מורכב יותר. הפנים שלי התרסקו לחלוטין, ייקח עוד הרבה זמן עד שאחזור לעצמי. ארובות העין שלי נשברו, האף התרסק, היה צריך לשחזר את הסינוסים באף מהתחלה, עצמות הלחיים התרסקו, הלסת התרסקה. עברתי ניתוח מורכב מאד. פתחו לי את הראש. רישתו אותי בברגים קטנים כדי שהשברים יתאחו כמה שיותר טוב. הראייה שלי נפגעה מאד. האישון הימני מוגדל. מהמכה. ראייה כפולה, מטושטשת".
אחרי עשרה ימים באשפוז, שניים מילדיה הגיעו לראות אותה. "זה לא אימא שלנו, הם אמרו בבהלה ורתיעה. לקטנה שלי בת השלוש היה קשה. היא לא רצתה להתקרב אליי בהתחלה. אימא לא רגילה. אימא ישרה". היא אמרה בשפתה התינוקית.
"יש לי חשש גדול מאד ממה שמצפה לי בהמשך הדרך. במקצועי אני מעבירה חוגי מוזיקה בגני ילדים וסדנאות תיגוף (תיפוף על הגוף) לנוער ומבוגרים, אך כמובן שנכון לעכשיו אינני יכולה לחזור לעבוד. אין לי מושג כמה זמן ייקח לי השיקום".
לב, עדיין נפוחה ומלאה בבצקות, השברים עדיין לא התאחו. ישנו סיכוי גדול מאד שתצטרך לעבור ניתוחים רפואיים נוספים לפני הטיפול באסתטיקה. כעת, היא מביטה למציאות הכואבת בעיניים נפוחות, ומבינה שמה שהיה, הוא לא מה שיהיה.
"אנחנו מקווים לקבל עזרה מביטוח לאומי כדי לשרוד את היומיום. הכל בבירורים כרגע. הכל עדיין טרי. הביורוקרטיה פועלת בקצב שלה. עוד לא ראינו שקל. כרגע הקהילה עוטפת. במקביל בעלי מנסה לדאוג לזכויות שלנו כדי שנוכל להמשיך להתקיים. עוד לא מצאנו עזרה קבועה".
כצאן לטבח
ללב יש בטן מלאה על המערכת שאינה פועלת מספיק על מנת לאכוף בכל הכוח את החוק נגד זורקי האבנים, שאינה מתאמצת מספיק לשיטתה על מנת לייצר הרתעה.
"יש לי כעס שמתייחסים בזילות ובאדישות מסוימת לתופעת השלכת האבנים. תופעה כזו שחוזרת על עצמה, שמרסקת חיים שלמים, שעלולה לרצוח – מצריכה אמצעי הרתעה קשה יותר. שיהיה לכוחות הביטחון אפשרות אמיתית להגיב. להעניק ביטחון בסיסי לאזרחים, זה מגיע לנו. אבן אחת שמשבשת חיים שלמים של משפחה שלמה. טראומה לכל החיים. גם ככה יש מחלות ותאונות, הבה נעצור ברצינות את מה שיש בכוחנו לעצור".
לב מקווה שגם ילדיה שהיו איתה ברכב, עדים לטראומה ולזוועה יוכרו כנפגעי פעולות איבה. לטענתה הם זכאים רק לטיפולים פסיכולוגים. "למרות שרק אני נחשבת נפגעת פעולות איבה. אני רוצה שהם יקבלו את ההכרה הזו. כי אני לא יודעת מה יהיו הצרכים שלנו בהמשך. מה יוליד המחר? הם היו אתנו באותו אירוע. אין סיבה שהם לא יוכרו כנפגעים".
מחוסרת הכרה, מוקפת בערבים
רבקה טייטל, מתגוררת בשבות רחל שבבנימין ועבדה עד לפני כשנה כסייעת בגן ילדים. היא אם לשישה ילדים ואשתו של המחבל היהודי ג'ק טייטל שנידון לשני מאסרי עולם באשמת רצח שני פלסטינים ושני ניסיונות רצח.
"החיים ביישוב מורכבים, לצד הרבה טוב הכבישים מסוכנים. אבל הקהילה מדהימה ועוטפת, תמכו בנו לאורך כל התקופה. אני גרה שם מיום שנישאתי, חיים בתוך המציאות הזו, נושמת אותה ומכירה אותה. לא תמיד זריקת אבנים מגיעה לכותרות. לא חייתי את הפחד בעוצמות מכיוון שגדלתי עליו".
טייטל משתפת כיצד נסיעה תמימה לבדיקת קורונה עם הילדים, שינתה את חייה לנצח. "באותו יום נסעתי עם הילדים לבדיקות קורונה בנעלה ליד מודיעין. הייתי שם עם שני ילדים. בפנייה ימינה בציר 60 אני זוכרת שפניתי לכיוון היישובים עטרת, נווה צוף, נריה. משם אני לא זוכרת דבר, אבל הילדים שלי זוכרים.
"הבן שלי ראה צעירים ערבים אורבים בצד הכביש. נסענו עם חלון פתוח, כי היינו חולי קורונה ורצינו קצת אוויר. הוא הספיק לצעוק לי 'שימי גז וסגרי את החלון'. הבן שלי מספר 'את הספקת ללחוץ על הגז אבל לא הספקת לסגור את החלון'. הסלע חדר דרך החלון וחטפתי אותו בעצמה בראש שלי שנשמט והחל לדמם. הידיים נשמטו מההגה ואיבדתי את ההכרה.
"בתושייה של שבריר שנייה הבן שלי הרים את האמברקס. הרכב נעצר. וחמישה עשר ערבים הקיפו את הרכב במטרה להמשיך ולפגוע, לסיים את מלאכתה של האבן. חלקם עלו על הרכב. פחד אימים וריח מוות באוויר. ואז, כמו מושיעים טובים משמיים הגיע רכב מאחורינו, של משפחת קאשי. הם היו בדרך לצומת גולני עם בתם הנשואה כדי לפגוש את החתן שלהם שלא הגיע לשבת בגלל הקורונה. מאיזשהי סיבה לא ברורה הם הגיעו לכביש שאנחנו היינו בו במקום להמשיך לכיוון הצומת.
"אב המשפחה מספר כי הבין שעליו לסלק את הפורעים הערבים מהרכב שלנו בכל מחיר. הוא הוציא את היד מהחלון בתנועה מאיימת כאילו יש לו אקדח והם ברחו. הם יצאו והעבירו לרכב את הילדים שלי, מנסים להשאיר אותי בחיים, לדבר איתי. אשתו של קאשי צעקה למראה הדם שנזל מראשי "נראה לי שאיבדנו אותה".
האמבולנס מפנה אותי ובאמצע הדרך המצב שלי מידרדר ובמקום לפנות אותי לבלינסון כמתוכנן, פינו אותי לתל השומר. אחיות שלי מספרות שארבעה ימים לא זיהיתי את הילדים. לא סרטונים שלהם, לא תמונות, כלום. תשעה ימי אשפוז שאני לא זוכרת מהם מאום. חור שחור. ואז עברתי לשיקום ראש לעוד כמה שבועות. בערך חודש של אשפוז".
שאריות של החיים
היום, שנה לאחר הפיגוע, טייטל סובלת מפוסט-טראומה קשה ומורכבת והיא עזבה את עבודתה כסייעת בגן ילדים עקב מצבה הנפשי.
"אני מטופלת פסיכיאטרית. סובלת בעקבות הפיגוע מחוסר בוויסות רגשי, דברים שלא היו שם קודם. פעם הייתי מתוקתקת, היום אני לא מסוגלת לעבוד, לא מסוגלת להתרכז. הזיכרון שלי נפגע משמעותית. אני אומרת לילדים: 'אתם רוצים שאעיר אתכם? תכתבו לי וואטספ. אני יכולה לשכוח אחרי חמש דקות'".
אסור לה לנהוג. יש לה פגיעה בשמיעה ובלסת שקופצת כשהיא פותחת את פיה שמלא עדיין בברזלים. היא לא יכולה לאכול דברים קשים, לא יכולה ללעוס לאורך זמן, סובלת מאבי ראש קשים, מרכז הזיכרון שלה נפגע מאד ויכולת השליפה ירדה בצורה משמעותית. אחת ההשלכות הקשות אותה הביא הפיגוע בכנפיו הוא אנורקסיה קשה. מחלה שמעולם לא התמודדה איתה קודם.
"חשבתי בהתחלה שאני לא מסוגלת להסתגל לאוכל משמים של בית חולים, אני אגיע הביתה וזה יסתדר. אחרי שבוע וחצי בבית הבנתי שאני בבעיה. שקלתי 58 קילו לפני האשפוז וכשהגעתי לאשפוז שקלתי 47 לגובה של כמעט 1.70. לא רציתי להתאשפז במחלקה להפרעות אכילה, אמרתי אני אדע מתי לעצור. היו בראשי שתי קולות, קול אחד שאומר: את צריכה לאכול כדי לחיות וקול שני שמביט על עצמו במראה ונגעל ממה שהוא רואה.
"במרפאה אמרו לי: 'את חייבת להתאשפז, אין לנו מענה עבורך', אבל אני פחדתי. יש לי שישה ילדים, רק כעת עזבתי אותם לאשפוז ארוך בעקבות הפיגוע. אבל בעלי אמר לי 'אין שאלה. מה יעזור לילדים אם תישארי בבית ולא תוכלי להיות שם עבורם בכלל? אם לא מטפלים התחנה האחרונה היא מוות. לא תהיה להם אימא'. כעת אני נכנסת לשיקום ארוך במכון פויירשטיין במטרה לנסות לעזור לצד הקוגניטיבי שלי, לזיכרון, מלבד הריפוי בעיסוק והפיזיותרפיה".
אין דין שווה
טייטל, רעייתו של המחבל היהודי שמרצה שני מאסרי עולם, מרגישה כי דין אחד לערבים עם דם על הידיים, שמקבלים הקלות והנחות, ודין אחד ליהודים.
"מחבלים ערבים עם דם על הידיים לא משלמים מחיר כמו מחבלים יהודים. הם משתחררים בכל מיני עסקאות. לא נתנו לנו כמעט זמן התייחדויות. מאד לא גמישים איתנו. הילדים שלי פוגשים את אבא רק מול חלון קטנטן. כל אחד מהכלא יכול להזמין 6 קילו בשר לחודש, בעלי ביקש בשר ולא נתנו לו, הוא רגיש לסויה. ואז מחבל בכלא גלבוע מסרסר בסוהרות, מכניסים טלפונים לאגף, עושים מה שרוצים ומבקשים מה שרוצים. הערבים מנהלים את האגף. שב"כ רוצים שקט.
"הפרקליט אמר לי המקסימום שנצליח להשיג זה 6-7 שנים בלבד. על ניסיון לרצח! רק לשם הדוגמא, המחתרת היהודית בבת עין קיבלה 15 שנה. תפסו אותם לפני שעשו משהו בכלל. מיצו איתם עד הסוף את הדין ואילו רוב זורקי האבנים לא נעצרים בכלל וגורמים נזק בלתי הפיך למשך שנים".
אצבע קטנה בסכר
איילת לאש היא מורה לחינוך מיוחד בשנות השלושים לחייה, תושבת רחלים שבשומרון. בשעות הפנאי שלה היא פעילה מאוד ברשתות החברתיות ולקחה על עצמה לדווח בפייסבוק ובטוויטר על יידויי אבנים ופעולות טרור אחרות ביו"ש, לצד מתקפות לאומניות אחרות בכל רחבי הארץ. לאש מנסה להביא לידיעת הציבור את המקרים הקשים שלא מסוקרים, את הרכבים המנופצים בידי סלעים שלא זוכים לפתוח את המהדורות ואת העבריינות בכבישים על ידי ערבים. המקרים זורמים אליה על ידי אנשים שמכירים אותה ואת פועלה, והיא לא מהססת לפרסם עשרות מקרים ביום תוך שהיא מציינת את מוצאם של הפורעים.
אבל יש אנשים שפעילותה של לאש ברשתות לא מוצאת חן בעיניהם. התעקשותה שלא להסתפק בתיאורים אנמיים כמו "אבנים נזרקו" או "יהודים הותקפו" שזורקים את האחריות לתקיפה על עצמים דוממים, עד שכמעט ניתן לחשוב שהאבן קמה מעצמה והשליכה עצמה על הרכב הנוסע, אלא לכתוב מפורשות שהתוקפים וזורקי האבנים הם ערבים, הכניסו אותה לצרות. חשבונות הפייסבוק והטוויטר שלה הושעו ונחסמו לא פעם בעקבות ציון מוצא התוקפים, מה שגרם לה למצוא מילות קוד חליפיות אותן העוקבים שלה מבינים. היא החליפה את המילה ערבים בחדי קרן ושבדים וכולם מבינים את הקריצה והמשמעות המקורית.
החקירות הן רק ההתחלה של מסע התשה והפחדה שהיא עברה ועוברת במטרה לחשוף מקרים שמתרחשים ולא זוכים לתהודה. היא זומנה לחקירה בעוון כתיבת ציוצים תמימים המסקרים פיגועים. לא הסתה, לא קריאה לרצח ולא מילים קשות. בעוד ברחבי הרשת מסתובבים ציוצים קשים באמת וקריאות לרצח יהודים, לצד סרטונים שעולים לטיקטוק המתעדים ללא מורא פשיעה של צעירים ערבים, מי שנעצרת שוב ושוב היא דווקא לאש.
בחקירה הראשונה, לפני כחצי שנה, נמסר ללאש שהתלונה נגדה הוגשה בידי התנועה הרפורמית בראשות גלעד קריב. הם פנו לפרקליטות שאכן העניקה את האישור לפתוח בחקירה תמוהה ולא מובנת, בפרט שהרשת מלאה בציוצים אלימים באמת שאיש אינו חוקר. כלומר, פעילותה אינה מוצאת חן בפני הדמויות הבכירות ביותר במערכת אכיפת החוק.
לאש לא מתכוונת לעצור. לפני כחודש נקראה לחקירה שלישית אליה הגיעה עם בתה התינוקת. היא מבינה מבין השורות שהסיוט יסתיים רק אם תניח למקלדת, אבל קול דמי אחיותיה ואחיה זועק אליה, מופקר בכל מקום, והיא מבטיחה שכל עוד נשמתה בקרבה תמשיך לחשוף אירועי טרור.
מי ינצח? האם פורעי החוק הערבים שמרגישים בנוח לזרוק אבנים ללא הרף מבלי שידה הארוכה של החוק תשיג אותם, או אנשים טובים ונחושים באמצע הדרך שמבטיחים לא להרפות ולא לתת לנושא לרדת מסדר היום? ימים יגידו, אך בינתיים יותר מדי אנשים משלמים מחיר בלתי הפיך.
