יום שלישי בצהריים ואני פוסעת אל תוך ספק-סטודיו ספק-דירה במבנה מסחרי, שנמצא בטבורה של שכונה ירושלמית חרדית. ניחוח של עוגיות שוקולד צ'יפס טריות שזה עתה נאפו במטבח הביתי והמולת נערות מקבלים את פניי. הן לבושות במכנסי ג'ינס ובחולצות בטן, מעוטרות בפירסינג בשלל אזורים; חלקן מאופרות בכבדות, אחרות עם שיער קצוץ ומראה אנדרוגיני. הדבר האחרון שאפשר לדמיין שמשותף ביניהן, הוא שכולן מגיעות מבתים חרדיים.
בת-אל, המנהלת, מקבצת את הבנות וקוראת לאחרונות שעוד יושבות במחששה, להיכנס פנימה. הן מתאספות סביב שולחן ארוך ו"עולות על מדים" כשהן עוטות סינרים ירוקים וממותגים עם הכיתוב "תל"ם ביקב", עדות לפרויקט המיוחד והנדיר שנרקם כאן בשנה האחרונה.
העבודה מתחילה והקרמיקאית הילה אביבי חותכת לכל נערה גוש חימר, עוזרת למי שמתקשה לרדד, מסבירה בסבלנות איך מטביעים תחרה ופרחים כדי שייצרו את הדוגמא שאחר כך תופיע על הכלים שאותן הן יוצרות. עבור רוב הבנות כאן זהו המפגש הראשון עם החומר החום והבוצי. הן לא נהנו בילדותן מחוג דומה או מחוגים בכלל, וגם לא מאמא שתתפעל ותשוויץ. ברוכות הבאות למרכז יום "עדי בתל"ם", מסגרת ייחודית לנערות בסיכון מהמגזר החרדי. נערות שלא מצאו את עצמן במערכת הקשוחה של חוקים ומצוות, כללים ואיסורים.
"חימר הוא מטפל אקטיבי באנשים", משתפת אותי לאחר מכן אביבי. "עצם המגע בחומר, לא צריך הרבה כדי שזה יפגוש אותך. העבודה הפיזית והמוחשית הזו מאמתת ומעמתת אותן עם הקושי, שבעיניי הוא הקושי הכי גדול שלהן – התמדה. לפעמים זאת עבודה ממש סיזיפית ולא פשוטה ויש הרבה כישלונות בדרך ליעד עד שיוצא להן כמו שצריך".
במהלך המפגש עם אביבי, שאינה חלק רשמי מהצוות החינוכי של המקום, הבנות נפתחות וזוכות להקשבה מוחלטת ולא שיפוטית: "יש משהו בחומר שפותח את הלב. אנחנו פשוט מדברות על החיים תוך כדי עבודה ועולים כל הנושאים שבעולם, גם אלו הכי מורכבים. בעיות של זהות וזהות מינית והקשיים בבית".
העבודה הזו מתאפשרת בזכות שיתוף פעולה יוצא-דופן עם יקב פסגות. בת-אל קירש, מנהלת המרכז ועו"ס קלינית, מצטרפת לשיחה ומספרת איך הכל התחיל: "אני זוכרת את המפגש הראשוני ביקב עם נעמה ברג, הבעלים. היא אמרה 'אני יכולה לרשום לכם צ'ק וזהו, אבל זה לא מה שאתם רוצים ולא מה שאנחנו רוצים'. אז התחלנו לחשוב איך אפשר לייצר שיתוף פעולה. היה לנו חשוב לבנות להן סביבת תעסוקה מוגנת מבחינת המקום והאנשים. שזו תהיה עבודה שתביא לידי ביטוי את הכוחות שלהן והיכולות שלהן ושתשלב סוג של אמנות. מעל לכל זו הייתה צריכה להיות עבודה רווחית, שלא ירגישו שעושים להן טובה אלא שזה ממש עסק לכל דבר. ככה התחיל הרעיון של כלי הקרמיקה והצלחות. חוץ ממנו, יש עוד שני אפיקים שבהן הן משתלבות: יש כאלו שמאד מחוברות לאפייה ועובדות בבית הקפה של יום שישי ויש כאלו שממלצרות והן עובדות באירועים של היקב שפועל גם כאולם שמחות".
הילה אביבי: "פגשתי נערות עוצמתיות, אנושיות וחכמות בטירוף שמתמודדות עם מציאות חיים ממש לא פשוטה בכוחות נפש אדירים. הידיעה שבסוף אנשים אוכלים מהכלים שהן יצרו מדהימה ומרגשת אותן"
"כשנעמה הציעה לי את הפרויקט הזה ישר עפתי", ממשיכה אביבי. "פגשתי נערות מדהימות, עוצמתיות, אנושיות וחכמות בטירוף שמתמודדות עם מציאות חיים ממש לא פשוטה בכוחות נפש אדירים. הידיעה שבסוף אנשים אוכלים מהכלים שהן יצרו מדהימה ומרגשת אותן. יש שם כמה בנות שממש חששו לגעת בחומר. הגיעו עם חוסר ביטחון עמוק ולקח לי כמה פגישות טובות להצליח לשכנע אותן להצטרף. זאת העצמה מטורפת בשבילן. חוץ מזה, נעמה ויעקב מדהימים. וזה לא רק הכסף. בשביל בנות שרובן באות מרקע מורכב, לפגוש אשת עסקים מוצלחת שמדברת איתן בכזאת אנושיות ואהבה זה כוח. זה חלון לנוף אחר בחיים האלה. היא משמשת עבורן מודל. הן מגיעות ליקב וישר מרגישות בבית, מכינות קפה ומתחילות לעבוד".
חסרות מקום בעולם
מרכז יום "עדי בתל"ם" מופעל בשיתוף מלא עם היחידה למתבגרים בעיריית ירושלים, בהנהלת יהודית גבאי והינו חלק מפעילות "מרכז תל"ם" אשר הוקם על ידי הרב דביר בניהו בשנת 2006 וסייע לאורך השנים ליותר מ-15,000 נערות בגילאי 12-23 ולאלפי הורים וצוותי חינוך. עם הרבה מחשבה והרבה רגש, הם מצליחים לתפוס בנות שלא הסתדרו בשום מקום אחר רגע לפני נשירה. "כשבת יוצאת מתוך המוסדות והקהילה היא מאבדת את הכל, ברגע", מספרת לי רחלי שטיין, מנכ"לית תל"ם. "היא מאבדת את הקדוש ברוך הוא, היא מאבדת את המשפחה, היא מאבדת את החברות והרבה פעמים גם כבר אין לה מקום פיזי להיות בו. הקיצוניות הזו ,שמתרחשת ברגע, הרבה פעמים מביאה את הבנות האלו למצבי סיכון דרמטיים, שאנחנו לא מכירים באוכלוסיה הכללית".
איך אתם מגיעים לבנות?
"יש לנו צוותי איתור. נשים חרדיות שמגיעות עם שמיכות, תרמוסים ועוגיות. הן רגילות לראות אותנו מסתובבות במרחב, זה הרבה פעמים מזכיר תהליך של חיזור. למשל נשאיר שם שקית חומה קטנה מנייר עם ציוד נשי ביחד עם שוקולד, כי אנחנו יודעים שזה מה שהן צריכות".
העובדה שצוותי האיתור מורכבים מנשים חרדיות היא לא חיסרון? אתן לא מייצגות בעיניהן כל מה שהן ברחו ממנו?
"אחד מהכללים הבסיסיים של איתור זה שבחיים לא נשאל מישהי איך קוראים לה או איפה היא גרה ולומדת. הניואנסים האלו הם דרמטיים ומשמעותיים ביצירת אמון. אנחנו כן שמים על השולחן מי אנחנו ומה המטרה שלנו. אנחנו לא מחביאים את זה. מסבירים שהן מוזמנות להגיע ל'בית נאוה', ושזה מרחב מוגן במרכז העיר שמיועד לבנות דתיות וחרדיות ושיש שם אוכל חם וסדנאות. כל נערה מחליטה אם היא רוצה להגיע או לא, זה מאד אישי. כל אחת יודעת אם היא חצתה גבולות, אם היא צריכה אותנו או לא. זו הבחירה שלה".
ואם אתן פוגשות מישהי כל כך אבודה שהיא לא רוצה להגיע?
"במקרי חירום אין שאלה, עוזרים לכולן. אז גם אנחנו נתקלות בבנות שלא היו מגדירות את עצמן כשייכות אלינו ופתאום חברות שלהן מביאות אותן במצב ממש לא פשוט. אבל במצב שהוא לא חירום לעולם לא נשכנע מישהי".
ואתן יכולות גם להבין אותן ואת העולם שלהן הרבה יותר מעו"סית שלא מגיעה מרקע כזה.
"בהחלט, יש פה כל כך הרבה ניואנסים ורגישויות. האמירה שלנו מאד ברורה: הקהילה שלא הכילה ולא קיבלה – היא זו שתתקן. אנחנו לוקחים את האחריות עלינו. אנחנו פה כדי לתקן וזה מנדט שהוא לא מובן מאליו. וגם הבנות מחפשות את התיקון מתוך הקהילה".
יוכי: "פה זה אחרת. לא מוותרים לי. יש כאן מכלול שמתפספס במקומות אחרים. יש כאן תחושה ממש של בית"
ואיך הקהילה עצמה רואה את הפעילות שלכן? הרי הגישה החרדית היא להוציא החוצה את מי שלא בתלם ואילו בפועל אתן מייצרות לה סוג של לגיטימציה, גם אם בדיעבד.
"זו אולי המשימה הכי חשובה שלנו, להיות הגשר הזה. מצד אחד להחזיק את הצד של הקהילה ולהיות בשיח עם הרבנים. בניגוד למה שמצטייר בתקשורת, החברה החרדית יודעת להסתכל פנימה ולהיות מפוכחת וכנה עם עצמה ולהגיד: אנחנו צריכים לעשות פה תיקון. אם פעם היו זורקים בת מהסמינר כי היא הסתובבה במרכז העיר, היום היא תצטרך ללכת מאוד רחוק בשביל שירחיקו אותה".
מה הוביל לשינוי?
"אני חושבת שהקורונה עשתה לנו שירות טוב במרכאות. העובדה שרק הבנים חזרו מהר ללמוד בישיבות והבנות נשארו בבית, הובילה לבטלה והתפרקות. מסדר יום מאד קשיח פתאום לבלות שעות על גבי שעות בגינות, להיחשף לאוכלוסיה שפחות יוצא להן לפגוש ביומיום, כי יש הבדלים בין סמינר לסמינר ופתאום כולן נפגשו למטה ביחד. ועכשיו אנחנו רואים את ההשלכות של זה, יש גלים תת-קרקעיים וצריך לעשות עם זה משהו. אנחנו מתעסקות המון במניעת נשירה ובהכשרת צוותים בתוך הסמינרים, בחיבור עם ההורים".
ההורים פתוחים לכך?
"את לא מאמינה עד כמה. מצד שני הרבה בנות הן בלי עורף משפחתי. כל בת שנמצאת אצלנו אנחנו מוודאות שיש לה איפה לישון, היא לא ישנה ברחוב. לפעמים לראות לו"ז שבועי של נערה כזו זה מאוד עצוב ומאוד מתיש. ראשון אצל הגיסה הזו ושני אצל הסבתא ושלישי אצל האחות הגדולה וכולי. זה להחזיק לו"ז והאחריות לוודא שהיא באמת הגיעה לשם היא שלנו. כי אם בת אחרי שהיא מבלה פה יום שלם חוזרת לישון ברחוב, אז כל העשייה וההשקעה שלנו לא שווה כלום. החלום שלנו זה לפתוח להן דירות עם צוות שיכול להכיל אותן ולתת את המעטפת הטיפולית".
עד כמה אתן מתעקשות לייצר תקשורת עם ההורים?
"חצי מהמשפחות בקשר כלשהו עם הבת. חשוב לזכור שחלק מהבנות פה חוו אתגרים ופגיעות שונות. הן לא סתם הגיעו לאן שהן הגיעו. אנחנו עושים מאמצים עילאיים לגרום להורים להגיע לכאן ולקבל הנחיה איך להתמודד עם הילדה, מתוך ידיעה שזה יחולל גם תיקון לילדים הבאים במשפחה. זה לא תמיד קל, לא תמיד יש מוטיבציה גבוהה לזה".
"הרגשה מוגנת"
אחרי שהן מסיימות את העבודה על הכלים, שתיים מהבנות מסתקרנות מהנוכחות שלי ומזו של הצלם ומבקשות לשוחח איתי. נחמי (שם בדוי) היא בת 18 מירושלים, ממלצרת ביקב באירועים וגם עובדת בהכנת כלי הקרמיקה וכמוה גם יוכי.
"בכל פעם שיש ליקב פרויקטים מיוחדים אז קוראים לנו", מספרת נחמי בגאווה. "למשל במפעל של היינות, אם צריך להדביק מדבקות וחותמות. אנחנו ישר מתייצבות", היא מחייכת.
יצא לך לעבוד במקומות אחרים במלצרות? במה זה שונה?
"יש הבדל גדול בתחושה שנותנים לך. היקב זה מקום נחמד וחמים. לפעמים אנחנו קובעות משמרות רק כדי לצאת מהעיר ולראות את הנוף. עולות על האוטובוס וזה כאילו עולם אחר. בקיץ היינו עובדות שם מלא".
יוכי: "מבחינתי ההבדל העיקרי מעבודות קודמות זה התמיכה בי. למרות שיש שם המון מלצרים נפגשתי עם עטרת האחראית אחד על אחד והיא הכי באה לקראתי, אמרה לי: אנחנו כאן בשבילכן. אני לא מחפשת עבודה בירושלים למרות שזה יותר קרוב, כי הרבה יותר נעים וכיף שם".
רחלי שטיין: "כשבת יוצאת מתוך המוסדות והקהילה היא מאבדת את הכל, ברגע. היא מאבדת את הקדוש ברוך הוא, היא מאבדת את המשפחה, היא מאבדת את החברות והרבה פעמים גם כבר אין לה מקום פיזי להיות בו"
גם על מרכז יום "עדי" הן לא מדברות כמו שהיית מצפה לשמוע מנערה שמספרת על מקום הלימודים שלה. "אני שרופה על התיכון הזה וזה לא מובן מאליו בכלל", אומרת נחמי. "עברתי מלא מוסדות וכבר חשבתי שזהו, אני פורשת. שמעתי על עדי מחברה של המשפחה ופשוט עפתי".
למה?
יוכי: "הכל. שני הדברים הכי עיקריים בתיכון זה הלימודים והרגשי. מבחינת הלימודים יש כאן לכל אחת את המערכת שלה וגם אם קשה לי ואני נגיד בתקופה שאני לא יכולה ללמוד בה ,אני אבוא למיכל (מליק, מנהלת ההשכלה – א.א.) וננסה להבין מה גורם לזה ומה אפשר לעשות בינתיים. במקום אחר פשוט היו מתעלמים והייתי מפסידה חומר".
יש לך מישהו שרואה אותך.
נחמי: "ממש. בתקופה שלא גרתי בבית, דאגו לי איפה אני אגור ואיפה אשן כל לילה והעבודה ביקב כמובן. כאילו, הכי הכי אכפת להם. גם הגישה פה והצורה שבה מקבלים אותי, אני מרגישה ממש מי שאני וזה לא מובן מאליו, להביע את הדעות שלי ולהגיד את מה שאני חושבת. הכל כמובן בצורה מכבדת, יש את מה שמתאים ומה שלא מתאים. אבל אני יכולה להיות מי שאני יותר מבכל מקום אחר".
יוכי: "הנקודה הכי מרכזית פה מבחינתי היא שלא כופים עלייך כלום, זה מאוד מיוחד. ושנלחמו עליי. הייתי ב'קורת גג', שזה מענה חירום כי יצאתי מהמשמרת של ההורים שלי בצו של הרווחה בגלל חוסר תיפקוד. נכנסתי לשם כדי שימצאו לי מסגרת טיפולית וניסיתי כמה מקומות ובכל מקום שרציתי ללכת אמרו 'ביי'. פה זה אחרת. לא מוותרים לי. יש כאן מכלול שמתפספס במקומות אחרים. יש כאן תחושה ממש של בית – יש מטבח, סלון ואווירה משפחתית, הרגשה של מוגנות. שזה היה לי הכי חשוב, לפני הכל חיפשתי מקום מוגן. כולם רק הציעו לי תיכון ומסגרת ללימודים – זה לא מה שאני צריכה. פה אומרים לי יש לך גם וגם. נעזור לך להוציא בגרויות אבל לפני הכל בואי, אנחנו בית. לא היה לי את זה עד עכשיו".
את כלי הקרמיקה ומארזים מיוחדים של "תל"ם ביקב" ניתן לרכוש בחנות של יקב פסגות או בטלפון 054-934-7774
