בני ישראל אינם עוד עם מבודד הנודד במדבר. אט אט הם מתקרבים אל יעדם הנכסף, הארץ המובטחת, והמגע עם העמים האחרים היושבים מסביב הופך לעובדה בלתי נמנעת. כפי שניתן ללמוד מהפרשה הקודמת, פרשת חקת, למרות הצהרתם הפומבית של בני ישראל כי הם אינם מעוניינים להילחם בעמים היושבים מסביב: "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים, אֶל-סִיחֹן מֶלֶךְ-הָאֱמֹרִי לֵאמֹר. אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ, לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם–לֹא נִשְׁתֶּה, מֵי בְאֵר: בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, עַד אֲשֶׁר-נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ." (כא, כא-כב), תגובתם של העמים כלפיהם אינה ידידותית ומלווה באיומים, סגירת שערים ואפילו יציאה לשדה הקרב (ראה פרק כ-כא).
בפרשת בלק, מגיעים בני ישראל אל ערבות מואב וחונים מעבר לירדן יריחו. הפרשה, אינה מספרת על האופן בו נהגו בני ישראל בעם המואבי, אך מספר דברים עולה כי ה' ציווה את משה: "אַל-תָּצַר אֶת-מוֹאָב, וְאַל-תִּתְגָּר בָּם, מִלְחָמָה: כִּי לֹא-אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ…" (ב, ט) ולכן, מאחר ובני ישראל רצו לעבור בארץ מואב, נשלחה בקשה מטעמם, "כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ-לִי בְּנֵי עֵשָׂו, הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר, וְהַמּוֹאָבִים, הַיֹּשְׁבִים בְּעָר–עַד אֲשֶׁר-אֶעֱבֹר, אֶת-הַיַּרְדֵּן, אֶל-הָאָרֶץ…"(שם, כט). בקשה שנדחתה.
תגובת מואב לנוכחותם של בני ישראל נעה על הסקאלה שבין פחד: "וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם, מְאֹד–כִּי רַב-הוּא;" לבין מיאוס: "וַיָּקָץ מוֹאָב, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (כב, ב). ומתכתבת ומזכירה את תגובת פרעה והמצרים לנוכחות בני ישראל בקרבם: "הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ… הָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ… וַיָּקֻצוּ, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (שמות א, ט-יב).
בלק בן ציפור, מלך מואב, האמין שכל עוד בני ישראל יהיו בסביבתו, הם יהוו איום על עמו (כב, ד). לכן, הוא חש חובה לעשות מעשה ולמגר את האיום האפשרי. בפני בלק, עמדו מספר דרכי פעולה. הראשונה – לנהוג כפי שנהגו העמים האחרים כלומר, לצאת למלחמה. בלק לא בחר באפשרות זו בעיקר משום שפחד ולא האמין שינצח. וזאת, לנוכח תבוסת העם האמורי במלחמה כנגד בני ישראל, אותו עם אמורי שניצח את מלך מואב הקודם והביא למפלתו: "כִּי חֶשְׁבּוֹן–עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, הִוא; וְהוּא נִלְחַם, בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן, וַיִּקַּח אֶת-כָּל-אַרְצוֹ מִיָּדוֹ, עַד-אַרְנֹן" (כב, כו).
האפשרות השנייה שעמדה בפני בלק, ואותה ניסה ליישם בכל כוחו, היתה להביא לקדמת הבמה את אמונתו ולתת לקסמים ולנחשים לממש את רצונו. לשם כך, הוא גייס את בלעם בן בעור וביקש ממנו לקלל את עם ישראל. אך תוכניתו של בלק נכשלה, כפי שעולה מדברי בלעם: "כִּי לֹא-נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב, וְלֹא-קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל" (כג, כג). מעניין ללמוד שגם בפעולה זו של בלק ישנם קווים מקבלים לפעולות בהם נקט פרעה, כשהסתמך על החרטומים להפעיל את קסמיהם כנגד בני ישראל. אך בעוד שבלק למד והפנים את הלקח מתבוסת העמים האחרים שיצאו למלחמה נגד ישראל, הרי שבחר שלא ללמוד את הלקח מכשלון פרעה בנושא הקסמים.
האפשרות השלישית שעמדה בפני המואבים והיחידה שנשאה פרי היתה "איום על זהות" בני ישראל. "וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל, לְבַעַל פְּעוֹר;" (כה, א-ג). דור המדבר שעתיד היה להיכנס לארץ ישראל, היה דור שלא ראה את עשרת המכות, לא חצה את ים סוף ורובו לא נכח פיזית במעמד הר סיני. זהו דור של נוודים, כזה שזהותו טרם גובשה. וללא עמוד שדרה יציב וזהות מגובשת, מגעו עם עמים אחרים היה עלול להביא לכיליונו.
דרך הפעולה השלישית מלמדת שהמפגש עם האחר, יכול להיות ניסיון חשוב ומחזק. אך עליו להיעשות רק כאשר הזהות העצמית והקבוצתית מבוססת ומודעת לעצמה. מטרת המפגש ברורה וידועה לכל ובאמתחתה של הקבוצה מצויים כלים להתמודד עם מפגש מעין זה.
