ישנן תערוכות אמנות בהן אנו חווים התרגשות מיוחדת ותחושת הזדהות החודרת עמוק לנפשנו. היצירות המוצגות בחלל התערוכה עוטפות את באי המקום במעין קרום דק ושברירי – כאילו נכנס חזרה כעובר למעי אימו, בקשר שהוא לא רק פיזי אלא רוחני.
למבקר בתערוכה הנפלאה ע.ש.נ, המוצגת בימים אלו ב"גלריה על הצוק" בנתניה, צפויה חוויה מעין זו. האוצרת ואחת האמניות המציגות בתערוכה, נחמה גולן, ניחנת ברגישות יוצאת דופן לטוות חוט דק המקשר בין העבודות ובין עולמן הפנימי של האמניות, ובאופן בו נוצרת חוויה אישית ואינטימית עבור הצופה.
ע.ש.נ – עולם, שנה, נפש – הוא מונח ששאלה גולן מעולם הספרות התורנית. עולם – מציין מקום ומרחב; שנה – יחידת הזמן שבה מצוי האדם; ונפש – המרחב המנטלי של האדם. כל אדם נתון תמיד בתוך שלושה ממדים, אחודים ולכודים זה בזה.
גולן מסבירה שכותרת התערוכה נבחרה בהתאמה לאותם שלושה ממדים המתקיימים בבריאה, באדם ובאמנות, שהרי "אין מעשה אמנות שאין בו מקום, זמן ונפש אדם". כאוצרת, היא שאלה את משמעות המונח ע.ש.נ והשתמשה בו באופן מטאפורי בעיצוב חלל הסטודיו ובבחירת העבודות. ואכן, היצירות בתערוכה מגשימות את הממדים הללו בשפת האמנות, בחומר ובצורה.
בתערוכה מציגות ארבע אמניות במנעד רחב של גילים, בעלות ביוגרפיות וזהות דתית שונות, ורקע תרבותי וגיאוגרפי אחר. עם זאת, המשותף והמאחד רב על המפריד ועל השונה. גולן הפליאה ליצור חיבורים יוצאי דופן ולעצב עבור המבקרים חוויה כוללת.
נחמה גולן, הוותיקה מבין האמניות בתערוכה, חוזרת בתשובה, ודור שני לשואה, מציגה עבודות שהשואה נוכחת בהן, אם בגלוי ואם במרומז. "השואה היא זמן ומקום ברקמת הנפש שלי, אחד ממושאי יצירתי שלא בחרתי בו והוא מתקיים מכורח היותי בת הדור השני לשורד שואה. כפוי עלי הדבר. מדובר בעיסוק דיאלקטי הממזג זמן עבר הנמשך אל ההווה. הנושא נוכח ביצירתי כרובד פרשני גם ביצירות שאינן עוסקות בנרטיב השואה".
בעבודה "צעצועים דור 3" (2022) גולן ביימה חלופה לתמונה היסטורית – אסיפת המונים הניצבים ומצדיעים במועל יד בכיכר העיר. גולן הציבה על משולש ברצפה 150 בובות פליימוביל במנח יד "הייל…" המייצגים את השליטה, החינוך לצייתנות, והנדוס התודעה האנושית על ידי הרייך השלישי. הצעצועים, ששיחקו בהם בני "הדור השלישי", כמו בנותיה של גולן עצמה, לא מרפים כאן מהזיכרון האישי והקולקטיבי של השואה.
בעבודה "רובדי זיכרון" (2008) הציבה גולן את הספר עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי מאת ויליאם שיירר בגרסתו המקורית באנגלית, מתוכה משתלשלת סימנייה העשויה צמה משְׂער אדם ובתוך גוף הספר היא נעצה מסמרים, על קצותיהם הוא נשען. העבודה משלבת בתוכה רובד אישי, לאומי ופוליטי המשאיל לטובת העניין חוויות מן השואה כמו קורבנות, עינויים וגזיזת השיער.
דרורה וייצמן, אמנית ומורה לאמנות חילונית שהחלה את דרכה כרקדנית, מציגה סדרת עבודות אקוורל על נייר, לה היא קראה במילה היידית – געגאַנגען (הלכנו, הולכים נלך) הסדרה מתמקדת בדמויות הולכות ביחד או לבד – בחום, בקור, בסערה, בשדה, בים, או ביער. כך מתארת וייצמן את הדמויות: "הולכות עם או נגד הרוח. לפעמים נתקעות בתור ואז הן שפופות גו ומבט. לעיתים הן זקופות ממוקדות מטרה: לצאת מן הדף במהרה. הן לרב נושאות משא. יש שמדלגות באוויר ועושות קפיצת הדרך".
השקיפות החמקמקה של צבעי המים העדינים והמתפוגגים על הדף, משרתים את תחושת ההליכה בדרך ולעיתים את תחושת איבוד הדרך.
במיצב "דרך ארץ" (2022), חיברה וייצמן כריכות של ספרים זו לזו, לאחר שהסירה מהן את הקפיטלים (אמרות הבד המחזקות), ותלשה מהן את הדפים, קרי: הגוף, התוכן, הסיפור, הליבה של הספר. "שארי נייר מצטמצמים לניירות ערך בכספת כי אי אפשר לצאת לדרך עם כל אוצר הספרים", מספרת וייצמן. "כך מרכיבי עבודותיי מתגלגלים או מתקפלים זה בזה ערוכים לעת הסתלקות, כאילו ידעו מאז ומתמיד מזוודה וּנדידה".
שולמית עציון, אמנית דתיה שגדלה ביישוב עפרה, עוסקת ביצירתה בחייה האישיים, תוך נגיעה בתופעות המאפיינות את החברה והתרבות הדתית. "בעבודותיי, אני מבקשת לאסוף עקבות של דבר־מה נעלם. נקודת המוצא טמונה במקום האישי והאינטימי, אבל אני מנסה לומר משהו גדול, רחב ועמוק ממני; להניח אותו בעולם ולקוות שיש מי ששומע או ישמע".
בעבודה "אדום יבש" (2015) עציון נוגעת בעוצמה בתופעת הרווקות המאוחרת בקרב בנות דתיות. עציון מזגה יין לגביע זכוכית והשאירה אותו על אדן החלון. בפעולה פסיבית היא נתנה לזמן להיות מעין סיסמוגרף הרושם את קווי השפע ההולכים ומתאדים, מותירים עקבות אדומים של זיכרון היין על דפנות הגביע המתרוקן.
הגביע, המוצג בתערוכה על מדף זכוכית המתעגל בסופו כלפי מטה ומדמה קרש קפיצה, מרמז לחופה ולנישואין שטרם מומשו, צבעו האדום מרמז למחזוריות החיים של האישה והריקנות של הגביע מסמנת את הבדידות ותחושת הריק. הריקון והיובש מעוררים פעמים רבות מדי את הרצון "לקפוץ אל הלא נודע". עציון מסבירה שהיא מבקשת לגעת, מבחינה חומרית ורעיונית, בקצה הגבול של החומר, בנקודת הממשק בין הקיים לבין מה שאינו, בין החומר לאין חומר.
האמנית הרביעית בתערוכה היא נסרין אבו בכר, אמנית ערבייה, המגדירה עצמה כפלסטינאית, המתגוררת על הציר שבין ישראל לבין ברלין.
אבו בכר מתארת את סביבת ילדותה בחברה מסורתית ופטריארכלית, שהמוסכמות בה ברורות ונוקשות לגבי מקומן של הנשים מול מקומם של הגברים. היא מסבירה שהעיסוק שלה בחומרים זמינים מן המציאות בא מתוך אהבה ותשוקה לחומר אך גם כמחווה להוריה, אנשי עמל. אבו בכר מבקשת לבחון את הזיקה שלה למעמד הפועלים אל מול שדה האמנות, האליטיסטי ברובו. היא בוחרת חפצים בעלי ערך וזיכרון, הלקוחים מסביבתה המשפחתית הקרובה כמו צלחות מקושטות העוברות מדור לדור ותמונות ישנות מהאלבום המשפחתי. במקביל לכך, היא מציגה צמיג של רכב, בטון, מתכת ושברי אריחים – חפצים הלקוחים מסביבת העבודה של אביה ומסמלים גבריות כוחנית ושליטה, כפי שהיא חווה אותה בחברה הערבית.
"כאמנית, אני נוטה ליצור ממשקים מפתיעים בין חומרים וחפצים מסוגים שונים מאוד. זה כרוך, בדרך כלל, במיזוג חומרים מסורתיים עם חדשים, מה שמעלה שאלות על אסתטיקה של תרבות, מגדר וקונפליקטים פוליטיים. חפצים שאני משתמשת בהם אינם רק חפצים נוסטלגיים או חומרי גלם, הם אלמנטים מגוונים המגלמים זהות חברתית ומגדרית מורכבת: חוטים, בד, סיכות, זפת, בטון, שברי בלטות, מתכת, תמונות ישנות מהאלבום המשפחתי וחפצים ביתיים אחרים הם חומרי העבודה שלי".
אבו בכר מפרקת ומרכיבה מחדש אובייקטים, צורות וחומר וכך יוצרת מציאות חדשה ומתוקנת.
האמניות בתערוכה עוסקות מנקודת מבט נשית במושגים של נדודים ושל בית, בזיכרון אישי וקולקטיבי ובמרחב האישי למול הציבורי. הן חושפות בפנינו את עולמן האישי והאינטימי ויחד עם זאת עוסקות בסוגיות היסטוריות, ציבוריות ואף פוליטיות. השימוש שלהן בחפצים מטשטש את החיץ שבין החיים לבין האמנות ובאופן הזה הן יוצרות מרחב חדש, הנע בין חומר, צורה ורוח ומשלב בתוכו את ממדי הזמן והנפש.
ע.ש.נ
אוצרת: נחמה גולן
גלריה הצוק, נתניה
עד לתאריך 4.7.22
