אם יבקשו מכם לספר על תכונה שלילית שלכן, מה תענו? האם עניתן פעם על השאלה הזו במהלך ראיון עבודה? האם התשובה הייתה שאתן פרפקציוניסטיות? סביר להניח שכן.
80% מהנשאלים בסקר שנערך בנושא ענו כך וזה די הגיוני. הרי השאיפה לשלמות בעבודה מצטיירת באופן חיובי, לא?. ובינינו, כל מעסיק היה רוצה שהעובדים שלו יעשו את הדברים באופן מקצועי, שידקדקו בפרטים וירצו להצטיין. אז עניתן שאתן פרפקציוניסטיות כשבעצם חשבתן שזה מציג אתכן באופן חיובי ומחמיא. וכך, ביצירתיות רבה הצלחתן (לפחות בעיני עצמכן), לצבוע את התכונה השלילית שנתבקשתן להציג, באור חיובי.
אז רגע, מה זה פרפקציוניזם בכלל?
ההגדרה של פרפקציוניזם היא למעשה השאיפה לשלמות. הנטייה או הצורך לעשות כל דבר באופן המושלם ביותר או לחילופין להצטייר כאדם כזה. לכאורה נשמע כמו משהו אידיאלי שיש לשאוף אליו. למעשה זה צורך בריא להצליח, לא?! אז זהו שלא תמיד. בין הרצון והשאיפה למצוינות לבין הרצון והשאיפה למושלמות, עובר קו דק מאוד שמפריד בין שאיפה בריאה ומתגמלת לבין כזו שגורמת לנו לסבל, לא פחות.
התנהגות פרפקציוניסטית נחשבת לבעייתית במצבים בהם השאיפה לשלמות הופכת להיות קו מנחה ונוקשה, עד כדי כך שהיא פוגעת ביכולות הביצוע והתפקוד של אנשים. הנטייה לפרפקציוניזם היא למעשה נטייה אישיותית להציב סטנדרטים שהם בלתי אפשריים. כך שנוצר פער בין הציפיות של הפרפקציוניסט לבין מה שאפשרי בפועל. זהו פער שלא מאפשר שום חווית סיפוק או הצלחה והוא תמיד יגרור אחריו רגשות של תסכול ואכזבה, מה שבפועל יגביר את השיח הפנימי של ביקורת עצמית ומשם מתחיל מדרון תלול להערכה עצמית שלילית.
עידן הרשתות החברתיות והפילטרים, תורם לעלייה חדה בתפיסה הרווחת שכל מה שנראה על המסך הוא תוצר מושלם. מה שלא נלקח בחשבון זה שלא כל מה שנראה מושלם, באמת מושלם. מצורך בריא להצליח, הדרך לצורך בשלמות- קצרה ומסוכנת לבריאות הנפשית.
אנחנו חיים בעידן שדורש הישגים והצלחות והכל באופן מהיר ומיידי ומי שאינו עומד בקצב, עלול לשלם מחיר. הבעיה מתחילה כשהמחיר הופך בעצם לקול הפנימי שלנו שלא מרפה.
השאיפה לשלמות – זה רע?
לא לגמרי. בספר "אושר אפשרי" של ד"ר טל בן שחר הוא מפרט על צורה נוספת של פרפקציוניזם שאיננה הרסנית ואף אדפטיבית ומיטיבה. את הצד המואר של הפרפקציוניזם מכנה פרופ' בן שחר- "האופטימליסטים". הרב יצחק פנגר משתמש בביטוי דומה- "בעלי השאיפה". כך או כך, מדובר באותו טיפוס שאפתן שמוכן לעשות הרבה מאמצים על מנת להגשים את שאיפותיו ומטרותיו. הוא משלם מחירים ובו זמנית דואג לקחת מרווחים כדי להירגע ולהרפות. הוא מאוד מאוד רוצה להצליח, בדיוק כמו הפרפקציוניסט, רק שמבחינתו זה לא הכול או כלום. בעוד הפרפקציוניסט ידחה את משימותיו ויחכה לרגע המושלם, בו כל הנסיבות לטובתו (ספוילר, לא קורה אף פעם), האופטימליסט יקפוץ למים וילמד ויתקן תוך כדי תנועה.
הבעיה היא לא הסטנדרטים הגבוהים שאנחנו מציבים לעצמינו כמטרות אלא המחשבות שאנחנו מחברים אליהם. בעוד האופטימליסט מחבר למטרות מחשבות חיוביות, הפרפקציוניסט מנבא שחורות וכמעט אף פעם לא מרוצה.
פרפקציוניזם זה לא גזירת גורל. אנחנו סך ההרגלים שלנו וממש כשם שפיתחנו את הנטייה הזו, כך גם אפשר להתאמן על הרגלים אחרים שיסייעו לנו לשחרר קצת ולעלות על המסלול האופטימלי של האופטימליסטים. נקודת הפתיחה היא להכיר בכך שכרגע אנחנו הכי טובים כמו שאנחנו ותמיד יש לאן לשאוף ומה לשפר. להיות בענווה. מהנקודה הזו אפשר להתחיל לשנות את השיח, בראש ובראשונה- בינינו לבין עצמנו.
שימו יותר פוקוס על הטוב. פרפקציוניסטים ניחנו ביכולת לראות את השלילי קודם. תתאמנו בלחפש את החיובי בכל דבר, את הטוב. והכי חשוב אצל פרפקציוניסטים- נסו להמנע מהשוואות לאחרים. ההשוואה היחידה צריכה להיות לעצמכם של אתמול, לבדוק במה השתפרתם והתקדמתם.
