איך זוגיות בטוחה יכולה להיות טריגר מציף או ריפוי לפגיעה מינית מהעבר? דווקא במרחב הבטוח יכולה להתעורר פתאום פגיעה מהעבר. זוגיות יכולה להיות טריגר מציף ויכולה להוות ריפוי עמוק.
דווקא כשהכל סוף סוף מרגיש בטוח , כשיש על מי לסמוך, כשהעתיד נראה ורוד, התקשורת מיטיבה- הפגיעה, שהצליחה עד כה להידחק לפינה, לפתע צפה ומשמיעה את קולה במרחב האהבה.
כהקדמה לנושא רגיש זה של פגיעות מיניות מהעבר שצפות בזוגיות חשוב לי לומר שזו לא המומחיות המקצועית שלנו, וכשזה "לב הסיפור" המונח בקליניקה, נפנה אותם ברגישות לאנשי מקצוע מומחים בתחום.
אך במפגשים הרבים שלנו עם זוגות, בתוך הדינאמיקה העדינה של קרבה וחשיפה רגשית ופיזית היא מופיעה לה שם, הפגיעה מהעבר. ובקלות רבה מידי, ולגמרי בטעות, זוגות משחזרים שוב ושוב את הבדידות והכאב התהומיים שאותם מנסים לקבור כבר שנים.
הגוף זוכר- הניתוק המתרחש פעמים רבות, כתוצאה מפגיעה הוא סוג של הגנה. הגנה מפני הפלישה, הגנה פנימית על שפיות עצמית, הניתוק מאפשר החזקה של מי שאני ומה שאני כן יכולה להכיל. הוא כמו מעלים את הנפש שכביכול היא לא תחרב עם המגע הלא רצוי בגופה. הניתוק יכול כמו כביכול כמעט להשכיח. אבל הגוף זוכר, זוכר הכל.
כך שברגעים זוגיים מיוחדים, הכל מלא בהתחשבות ואהבה, אבל משהו אחד קטן שמתרחש ומזכיר לגוף את סוג המבט, סוג המגע, החשיפה, הפלישה או רק משהו מהאווירה הגוף הזוכר מאותת וזועק- סכנה.
אבל למה דווקא עכשיו , כשהכל טוב ומוגן? כשהזרועות עוטפות, העניים רואות, האוזניים קשובות והלב מרגיש? איך זה קשור לרגע האינטימי והמופלא שכמעט התרחש עכשיו בניהם?
הביטחון להיפגע
דווקא במרחב הבטוח מתעוררת וצפה הפגיעה, כי היא מזהה שיש פה מרחב שריפוי יכול להתרחש בו. שיש לה כעת אפשרות להישמע, לרפואה.
הזוגיות הטובה לא תיקח, תעלים או תשנה את הכאב שהיה. אבל היא יכולה לשנות את הסיפור שמתרחש, את הפגיעה שעדיין רוחשת ומתקיימת בתוכה, בכל פעם מחדש.
הריפוי שבזוגיות- איננו רוצים להיות מטפלים אחד של השנייה, בזוגיות. זו אחת הדינאמיקות המשמידות את סיפור התשוקה.
אבל אנחנו כן יכולים ליצור יחד מרחב זוגי שמאפשר ריפוי.
מהו מרחב זוגי המאפשר ריפוי ? ואיך פגיעה יכולה לעיתים, במסע זוגי קשוב ממש להפוך פגיעה לפגישה מעמיקה?
ברגעים בהם הגוף זוכר, נזכר ומזעיק, צף התהום של הכאב ואיתו הלבד העצום שהיה שם בעת הפגיעה.
מהצד השני, כשהפגיעה צפה ויוצרת הדיפה או ניתוק הכי טבעי שהצד השני יעלב, ירגיש דחוי ויתכנס אך הוא- ואז יש שחזור כואב ומעמיק של הבדידות התהומית.
אבל אם ברגע ההצפה יש עצירה, והסתכלות מעמיקה אל תוך העניים ואמירה- אני איתך! אני רואה אותך! אני כאן בשבילך!
לתחושת הלבד אולי תהיה רפואה, ולאט לאט הגוף יוכל ללמוד לשחרר את מסך הניתוק וההגנה. כי המסר כעת הוא ראיה, נוכחות, הקשבה ושוב ראיה. אני יותר לא שקופה.
אולי יוכל להבנות גשר של תקוה וקרבה מעל תהומות הפגיעה.
הגוף יחקוק בתוכו את עומק הפגישה שנוצרה, התאים בגוף יצרבו בתוכם את רגעי הנוכחות, הביטחון, הראיה והאהבה. ולו יהי שיפתחו נתיבי ביטחון ורפואה.
