אימא שלה מככבת על המסך בפריים טיים, אבל לא מהסיבות שהיא הייתה רוצה. מנגד, היא זו שעולה על 'שולחן הניתוחים' מדי שבוע בלי שתוכל להשמיע את גרסתה לסצנות המורכבות שעולות בעונה החדשה של הסדרה 'עוד ניפגש' המשודרת בכאן 11.
היא לא מפספסת אף פרק, יושבת מול הדמות שבו זמנית מוכרת ומנוכרת – אימה, יולדתה. היא מנסה להקשיב למילים שלא נאמרו, לצעקות שנשתקו. מנסה לדלג מעל נהרות הדם הרע שנשפך בין השתיים, למצוא תשובות לסימני השאלה שבוערים בה כל כך הרבה שנים.
קוראים לה חני צור. היא נשואה, אימא לילדה מתוקה בת 9 חודשים ומניקוריסטית במקצועה. היא אינה מגדירה את עצמה היום מבחינה דתית, אך גדלה בבית משפחת בריכטא החסידית מירושלים. אימא שלה, רותי בריכטא, מככבת בסדרה המדוברת "עוד ניפגש", כאשר כל עם ישראל חשוף לתהליך אותו היא עוברת במטרה לחדש את הקשר עם ביתה שנותק. צור למדה בבית הספר החסידי "ביאן", וחונכה בחינוך אורתודוקסי אדוק מאד. "תמיד הייתי שובבה יותר, נועזת יותר מאחיי הקטנים. יכולתי לומר כילדה קטנה- 'לא רוצה', או 'לא בא לי', מה שהיה פחות מקובל אצלנו. אני זוכרת שהייתי הולכת לערוך קניות בשוק מחנה יהודה לכבוד שבת, וכשהייתי חוזרת הייתי מזמזמת את השירים הזרים שהתנגנו שם, שירים של אייל גולן ואחרים".
"איך היא יכולה לומר שהיא לא טעתה?"
מאז עלתה העונה השנייה של "עוד נפגש" צור נחשפת מדי שבוע לחלקים במציאות ובנפש של אמא שלה- שלא הייתה לה גישה אליהם במשך שנים. יחד עם ההתרגשות והבכי יש גם כעס שצף ועולה אל מול משפטים מסוימים שמכווצים לה את הלב. "קודם כל הקטע שהיא אומרת שהיא לא עשתה טעות איתי, קשה לי לשמוע את זה, איך היא יכולה לומר דבר כזה? הרי ברור שהיו טעויות במהלך הדרך. טעויות קשות ואקוטיות. גם אם לא הייתי הבת המושלמת, אני לא אעשה כאלה טעויות נוראיות עם הבת שלי. אני לא יכולה לדמיין שלא אהיה בחתונה של הבת שלי. גם אם היא תצא מהארון או תעשה שינוי מין אהיה בקשר איתה ואשאר קרובה אליה תמיד".
"אימא אמרה שהיא לא מגיעה לחתונה בה הזוג הכיר אחד את השני דרך הפייסבוק. אני לא חושבת שזאת החלטה רק של האדמו"ר. וגם אם כן, דעתי האישית היא שלאדמו"ר אין שום סמכות להגיד לזוג הורים לא לבוא לחתונת ביתם. זה נורא ואיום"
בפרק הראשון של "עוד נפגש" בריכטא מספרת שלא נכחה בחתונת ביתה בעצת האדמו"ר שלהם שהמליץ לא ללכת היות והבת בחרה לחיות בדרך שונה משלהם. צור מסרבת לקבל את הטענה שזה בגלל האדמו"ר שהוריה לא ליוו אותה לחופה. "אימא אמרה שהיא לא מגיעה לחתונה בה הזוג הכיר אחד את השני דרך הפייסבוק. אני לא חושבת שזאת החלטה רק של האדמו"ר. וגם אם כן, דעתי האישית היא שלאדמו"ר אין שום סמכות להגיד לזוג הורים לא לבוא לחתונת ביתם. זה נורא ואיום".
ואיפה אבא שלך בסיפור?
"אימא שלי דמות מאד חזקה ודומיננטית. הוא מאד מכבד אותה ומקבל את ההחלטות שלה. הוא לא שפוט שלה חלילה, אבל היא זו שמובילה ונותנת את הטון בבית".
הדיסוננס בין האם שאינה מגיעה לחתונה בו הזוג לא הכירו בשידוך כמקובל, לבין ההשתתפות בתוכנית טלוויזיה בפריים טיים, מעלה סימני שאלה. "אל תשכחי שעברו שנים מאז", מסבירה צור את הפער. "דברים השתנו. גם היא השתנתה וגם אני כמובן עברתי תהפוכות. אני מאד מעריכה את ההשתתפות שלה בתוכנית. קשה לה עם זה ומבחינתי זה מראה לי שהיא אוהבת אותי ולמרות הכל היא רוצה קשר איתי".
"יום אחד באתי לאחי הקטן בן השמונה ואמרתי לו- 'תביא לי חיבוק'. הוא ענה לי- 'אימא לא מרשה'. אני מזכירה לך שמדובר בנערה בת 15-16 שחווה את זה. באותם זמנים קשים וחשוכים היו לי מחשבות אובדניות"
בדומה ליתר הצופים, גם צור מצפה מדי יום שני לצפות בחידה שהולכת ומתקלפת, בסימני שאלה שהולכים ומתבהרים, אף שהיא יודעת את הסוף. "כל פרק הוא פשוט הפתעה מוחלטת עבורי. אני בוכה, צוחקת ומתרגשת כמו כולם. מאוד עיצבן אותי כשדסי, המלווה שלה, שאלה אותה אם היא מוכנה לתהליך ואמא שלי ענתה לה- 'אני מוכנה, אבל אני צריכה לדעת שאנחנו יוצאות לתהליך בתנאי שאת, דסי, מקרבת את חני לדת'. זה הציק לי שמצד אחד היא רוצה את הקשר ומצד שני, זו אהבה על תנאי".
"עשו הכל לשבור אותי"
לעתים קרובות שני אנשים שעוברים מסע חיים משותף יספרו את מה שעברו מנקודות מבט שונות לחלוטין. אני מנסה להבין מצור עד כמה היא מזדהה ומסכימה עם הנרטיב אותו אמא שלה בוחרת לספר בסדרה. האם הן זוכרות את אותם הפרטים או שמא היא מרגישה שמדובר בסיפורים הלקוחים מיקום מקביל? "אני מרגישה שיש דברים שהיא מגזימה בתיאור שלהם או שהיא מספרת אותם כפי שהיא חשבה והבינה אותם בזמנו. היא אומרת באחד הפרקים בסדרה שהתחלתי לעשן סמים. לא עישנתי סמים, כן עישנתי סיגריות, אבל מבחינתה לעשן סיגריות זה סמים. זה פוגע בי. אני לא אשקר. אבל זה לא האישיו, כי מי שקרוב אליי ומכיר אותי באמת יודע מי אני, וזה מספיק לי. זה לא מערער אותי. אני פעילה גם ברשתות החברתיות והרבה מאוד פנו אליי בעקבות הסדרה ושאלו אותי אם אכן עישנתי סמים. אני עונה להם שלא וממשיכה הלאה".
אחד הדברים שהורים חרדים הכי מפחדים ממנו כשאחד מהילדים "סוטה" מהדרך בה חינכו אותו- זאת ההשפעה הרעה על הילדים שנמצאים בבית. ישנם נערים ונערות שלמרות שבחרו אחרת, מחליטים לכבד את ההורים וכלפי חוץ משאירים את החזות החרדית. מאידך, ישנם כאלו שמסרבים לשחק את המשחק. במצב כזה הורים רבים מוצאים את עצמם בשאלה- האם להשאיר את הנער המתריס בבית למרות ההשפעה על יתר הילדים או לדאוג לאחיו ואחיותיו.
דסי פפרמן, המלווה של רותי בריכטא: "היה לי לא פשוט לראות מישהי שהיא כל כך רדיקלית. אני מתהלכת בתפיסת עולם הטוענת כי הילדים שלי לא צריכים להיות דומים לי בשום צורה. כל עוד הם מאושרים ובני אדם טובים אני מסתפקת בכך"
זרקו אותך מהבית חני, או שבחרת ללכת?
"אף אחד לא אמר 'צאי מהבית', אבל חוץ מלומר את שני המילים הללו הם עשו הכל על מנת להמאיס עליי את השהייה בבית ואת השהייה בעולם הזה בכלל. עברתי חרם. ממש חרם. עשו הכל כדי לפגוע בי ולשבור אותי. אם הכנתי אוכל- אף אחד לא נגע. אם שאלתי שאלה- התעלמו ממנה ולא ענו לי. אימא אפילו סירבה לכבס לי בגדים. יום אחד באתי לאחי הקטן בן השמונה ואמרתי לו- 'תביא לי חיבוק'. הוא ענה לי- 'אימא לא מרשה'. אני מזכירה לך שמדובר בנערה בת 15-16 שחווה את זה. באותם זמנים קשים וחשוכים היו לי מחשבות אובדניות".
ואז, כשהיא לא יכלה לשאת את הניכור הזה יותר היא החליטה לברוח. הרחוב קיבל את פניה ועטף אותה ברעב, צמא וים של פחדים. "היו זמנים שהייתי שבוע בלי מקלחת עם אותם בגדים. לא ביקשתי עזרה. לא הייתי מסוגלת . בשלב מסוים הכירו לי את הרבנית יעל הורביץ שאירחה אותי באחת מהדירות שלה. ישנתי באוטו של חברה תקופה. הנס שלי היה שהכרתי את בעלי. הוא שכר לי דירה ודאג לי להכל".
אם היו מתנהגים איתך אחרת, את חושבת שהיית נשארת חרדית?
"לא יודעת אם הייתי נשארת חרדית, אבל בטוח שהיינו נשארים בקשר קרוב ואוהב. היום אני דתייה. אוהבת את אלוקים. לא נכנסת למשבצות והגדרות. יכול להיות שאם היו מקבלים אותי באמת, והייתה תקשורת קרובה, לא הייתי עושה דברים רבים שנעשו ממרדנות וכעס על הניכור. היום אני שומרת שבת כהלכתה. אבל הפעם הראשונה שחיללתי אותה, היה בי כעס גדול על הניכור שזכיתי לו, על ההפקרה. על ההתעלמות".
תאהבו ללא תנאי
ואולי בכל זאת חצית את הגבולות יותר מדיי? ואולי מתחת את החבל עד שכבר לא נותרה ברירה? אני לא מוותרת לחני. הרי הגעת מבית חסידי, זה עולם בו יש כללים שצריך לכבד. "יכול להיות", היא אומרת, נחושה בתשובתה. "אבל לא משנה איזו חציית גבול נעשתה, זוהי לא סיבה לזרוק את הילד בן 16 לכל הרוחות מבלי לדאוג מה קורה אתו ומה שלומו. הייתי ילדה קטנה ומבולבלת . ילדה שלא באמת יכולה לקבל החלטות הרות גורל על חיים שלמים. בסך הכל רציתי שיקבלו אותי. לא רציתי לקלקל אף אחד ולא להרוס לאף אחד".
איך היית רוצה שיתנהגו לחני שזועקת לעזרה בגיל 14?
"קודם כל שיהיה שיח. אצלנו לא היה שיח בבית. לא הייתה תקשורת. לא דיברו רגשות. כן היה עליי חרם. דיברו עליי מילים מאד לא יפות עם הילדים האחרים. סיפרו להם שאני גויה וחילונית וצריך להתרחק ממני. חוץ מזה, אני חושבת שצריך לקבל את הילד בכל מצב. לקבל לא אומר להסכים. לקבל לא אומר לאפשר לילד שלכם לעשות בבית ככל העולה על רוחו. אבל כן לדאוג לו לאוכל ושתייה, לדאוג לצרכים הגשמיים שלו. אם רק היו אומרים לי: 'אנחנו אוהבים אותך ורוצים אותך קרוב, אבל אנחנו חוששים לחינוך הילדים האחרים. מה את אומרת? אילו פתרונות את מציעה? אולי תלכי לגור אצל הדודה. אולי תשכרי דירה עם שותפות', הכל היה נראה אחרת. אני מאמינה שכשילד מרגיש שאוהבים אותו, מקבלים אותו ודואגים לו ללא תנאי, הוא מעצמו רוצה להתחשב, לכבד, למצוא פתרונות ולהקל על הסיטואציה".
יש לך תקווה שעוד תיפגשו? את מאמינה שלמרות הפערים הגדולים שאני רואים על המסך, עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד?
"כן. בהחלט. אני מאמינה ששתינו עשינו כברת דרך ארוכה, שתינו עשינו טעויות ושתינו עם הרבה רצון טוב לתקן. ויש סיכוי גדול שעם רצון ואהבה אמתית אפשר לגשר על הפערים".
"אני מאוד מעריכה את ההשתתפות של אמא בתוכנית. קשה לה עם זה ומבחינתי זה מראה לי שהיא אוהבת אותי ולמרות הכל היא רוצה קשר איתי"
סלחת לאימא?
"לסלוח כן. לשכוח- לא שכחתי וככל הנראה גם לא אשכח. אבל אין ספק שמה שלא הורג- מחשל. הניסיון הלא פשוט והמאתגר הזה, הצמיח אותי והצמיח בי תובנות ומסוגלות וחכמת חיים, אין ספק שאני אדם בוגר ומודע הרבה יותר היום".
לא בית משפט
דסי פפרמן, שליוותה את רותי בריכטא, אימה של חני צור, מנסה לעשות לנו סדר בקרב הגרסאות בין האם לבת. מבחינת פפרמן אין כאן בית משפט, ואין צודקת ולא צודקת. יש אמת כאובה שכל אחד מביאה איתה לשולחן כאשר האתגר הוא למצוא את המכנה המשותף, ולא חלילה את מה שמפריד, קורע ופוצע. "אני מבינה את הפער, כי אני בעצמי אימא", היא משתפת. "אני יודעת שאני בעצמי אספר סיפור אחר מהילד שלי. נקודות מבט שונות. לכן אני לא מחפשת מי צודק. למרות שהיו דברים בתהליך שהיו קשים מאד עבורי. באתי מבית חרדי ועדיין לא פגשתי רב שיאסור להגיע לחתונה של הילד שלך. ודווקא בגלל הפערים המשמעותיים אליהם נחשפתי, היה נראה לי לגמרי מיותר לחפש מי צודק. ניסיתי לחפש את הדומה ביניהן ולא את השונה. חני ילדת חופש, שובבה, דעתנית, דומה לאימא שלה מאוד. שתיהן בשלניות, אוהבות לארח, לרקוד ולשיר. לשתיהן יש לב חם. ושתיהן כשהן כועסות- הן כועסות עד הסוף. כשהיא הראתה לי את התמונות של חני באלבום אמרתי לה- זו את".
הצלחת לא לתפוס צד?
"היה לי קשה מאוד לא לתפוס צד. הכי קל להיות בצד של חני כי היא קורבן של נסיבות. קורבן של האימא. זה היה הקושי שלי. חני עברה דברים מאוד קשים כשרותי לא הייתה מודעת לעוצמת הפגיעה בכלל. הדרך של האימא נראית קיצונית מאד על המסך. אם הייתי לוקחת את הצד של חני, לא הייתי מצליחה אף פעם לגשר על הפערים. מראש לא הייתי ניגשת לנסות. אין טעם לגשר כשאת מוטה, הגשר עלול להתפרק".
אז איך בכל זאת מוצאים מכנה משותף? איך בכל זאת גורמים לרותי וחני להיפגש באמת?
"לאורך הסדרה נפגשנו עם המון אנשים שיש להם ילדים שיצאו בשאלה. אנשים שרותי מעריכה. אנשים שיש להם זווית אחרת על אותה הסיטואציה בדיוק, שעברו ניסיון דומה עם דרך התמודדות שונה לחלוטין. הם הוכיחו לרותי שאפשר גם אחרת. אנשים שלא שונים ממנה בהרבה באורח החיים, הראו לה שאפשר להיפגש באמת".
מה הפתיע אותך במהלך המסע?
"אני חשבתי שיהיה לי קל. חשבתי שאין לי שדים בסיפור הזה, כי אימא שלי ואחיות שלי קיבלו אותי איך שאני, בלי דרמות וכעסים. בפועל, היה לי מאוד לא פשוט, כי פגשתי אישה רחוקה כל כך מהמקום הנפשי והמחשבתי בו אני נמצאת, שהיה נראה לי שאין לנו על מה לדבר בכלל. היה לי לא פשוט לראות מישהי שהיא כל כך רדיקלית. אני מתהלכת בתפיסת עולם הטוענת כי הילדים שלי לא צריכים להיות דומים לי בשום צורה. כל עוד הם מאושרים ובני אדם טובים אני מסתפקת בכך".
