8.3.2022
צוות יקר,
השבת שבת זכור – תזכורת שנתית מתקופה מקראית לאופן בו יחסים של פחד וכוח יכולים בקלות להתדרדר לאכזריות ולאיבוד צלם אנושי.
חג החירות כבר באופק הנראה לעין, מתנת הזהות הגדולה שניתנה לנו כמרכיב לאומי מכונן,
וברקע ההיסטוריה שוב פועמת – מי היה מאמין שנראה שוב מראות כאלה, שוב פליטי מלחמה נסים על נפשם. הלוואי ולא מחכים לנו מראות אפלים עוד יותר.
בצל המלחמה הזאת החלטתי לנסוע השבוע לגבול פולין-אוקראינה, למעבר הצפוף של מי שנמלטים מהאימה האנושית. בתקווה שיוכלו לפגוש גם רגע של הנשגב האנושי – עולם תומך וקולט שמנסה לעשות את חלקו.
מצטרפת אלי אילה שלנו וזה הופך את המשמעות של המסע למיוחדת במינה.
מעבר לעשייה הקונקרטית שלנו שם (מניקוי שירותים דרך הכנת אוכל ועד לעשייה חינוכית וטיפולית), הכוונה היא לנסות ולהבין האם נוכל להניח תשתית לארגון מתנדבים מתחום החינוך והטיפול לטובת החודשים שעוד לפנינו.
יוצאת כמובן גם עם סימני שאלה, ובעיקר עם תקווה שנוכל להיטיב.
בחיים החינוכיים אנחנו מחזיקים בכיס אחד את המעשה היומיומי שאין לו שיעור של אינטראקציה מצמיחה בין מבוגרים לצעירים, ובכיס השני את החתירה להיות מבוגרת שמחויבת לבנות בעולם חברת מופת. האומנות הגדולה שלנו נמצאת ב'כיס הראשון', וממנה אני נפרדת לכמה ימים ומשאירה בידי האמן שלכם, בתקווה שאוכל להצדיק את זה בעשייה מתוך ה'כיס השני'.
אורזת הרבה בגדים חמים, ומנסה לעכל את המשמעות המתחדשת של הפסוקים העתיקים שנקרא במגילה עוד כמה ימים, שמזכירים לנו שאסור לבחור להחריש, כשאפשר להיות חלק מהגשת רווח והצלה. הפעם תורנו.
אורית
12.3
אנחנו בשדה התעופה, עוד מעט ממריאות.
שנתברך בשבוע טוב ומיטיב
אֵל פּוֹדֶה מִכָּל צָר
קְרָאנוּךָ מִן הַמֵּצָר
יָדְךָ לֹא תִקְצָר
לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה
יוצאות לדרך, בסקרנות גדולה ובתפילה גדולה.
13.3
בוקר טוב,
יצאנו לפני כשעה משדה התעופה בקרקוב אחרי לילה ארוך ומעייף בגלל שתחנת השכרת הרכב שהזמנו, מסתבר, סגורה בלילה. אנחנו נוסעות למעבר הגבול מדיקה. לצד המרפאה שהוקמה על ידי ארגון עזרה ללא גבולות, הוקם כעת מאהל לילדים יתומים שאיבדו את המשפחה, ולשם פנינו מועדות. נסיעה של כ – 4 שעות לפנינו.
13.3
הגענו לאזור הגבול לפני כשעה.
הדרך לכאן שקטה ורגועה, וחוץ מתשומת הלב שנמשכת באופן טבעי אל היערות האדירים שנמתחים לכל אורך הכביש והנסיעה, והכפרים שמשובצים בדרך עם האסמים הגדולים וכל הקונוטציות שנלוות לזה – הנסיעה נוחה מאד.
אחרי כשלוש שעות, בעצירה ליד מה שחשבנו שיהיה מקום לאכול, מתחילים לראות בחנייה משפחות עם מזוודות וילדים קטנים. ולצד זה מתחילה להיות מורגשת נוכחות של שוטרים וחיילים פולנים, הם עוצרים את הרכבים ושואלים בהתעניינות אם יש לנו באוטו Ukranian" Refugees".
ככל שמתקרבים לגבול הצפיפות עולה בשני הכיוונים, גם על המדרכות וגם בכבישים.
בעוד שאת רוב התנועה עוצרים ומכוונים להתרחק מהאזור, כשאנחנו אומרות שאנחנו מתנדבות, מיד פותחים את השער ומאפשרים לעבור.
הגענו בשעה של הפוגה בכניסת הפליטים, מהשער נכנס כל הזמן טפטוף קטן של קשישים, נשים וילדים. רובם מלווים בחיילים ושוטרים. את פניהם מקדמת שדרה בינלאומית של מתנדבים: הודים, סקוטים, צרפתים, שווייצרים, גרמנים ועוד- עומדים ליד דוכנים של אוכל חם, ציוד לתינוקות, ביגוד חם, משחקים. הצוות הישראלי הכי קרוב לשער הכניסה, וכולל שני מאהלי רפואה, ומאהל ילדים אחד שאתמול המה ילדים והיום חלקם כבר פוזרו ומטופלים.
בנתיים שובצנו למשמרת הערב/לילה, אז צפויים להגיע יותר אנשים. יש כנראה גם צורך בנסיעה להבאת מזון וציוד וגם לזה נסייע. תחושות מעורבות בין עבר והווה, טוב ורע, אנרגיה טובה ופנים שחוקות ומותשות.
14.3
אתמול בערב הייתה לנו הזדמנות משמעותית ראשונה להפשיל שרוולים, ולהתרשם מה'מסלול' שעוברות המשפחות הנכנסות מאוקראינה למתחמי הפליטים בפולין.
לאורך כל הערב יש זרימה יציבה ועצובה של משפחות פליטים שנכנסות – נשים, סבים וסבתות וילדיהן, בקור מקפיא ממש, אחרי צעידה של שעות או ימים.
אני מנסה לדמיין את המשפחה שלי, את האחים שלי וילדיהם, את ההורים שלי – בסיטואציה הזאת – צועדים קילומטרים בלילה קפוא וגוררים אחרינו תיק בו כל חפצינו. קשה לשאת את המחשבה.
"בשיחות הרצוצות איתן שומעים על האבות והמבוגרים שנשארו מאחור. על הדאגה העמוקה. כל פעם שהם יוצאים לכמה דקות אל הקור המקפיא שבחוץ, הם נזכרים במה שעוד לפניהם"
לקראת הגבול הם פוגשים בחיילים פולנים שנותנים יד ועוזרים עם העגלה או התיקים, שמגישים גליונות נייר תרמי מוזהב להתעטף בו. מיד כשעוברים את הגבול יש 'שביל' באורך של כ-250-300 מטר שמשני צדיו דוכנים בינלאומיים לאוכל ולהצטיידות, ובסופו מחכים אוטובוסים של הממשלה הפולנית. שם חיילים רושמים את המשפחות ומעלים בצורה מסודרת לאוטובוסים שנוסעים לכל קצוות פולין 'לפזר' את הפליטים ברחבי אירופה. הממשלה מאפשרת נסיעה חינם ברכבות מפולין לבירות אירופה האחרות. עולם שהתהפך לטובה. ויש מי שלא עולים מיד לאוטובוס – חלקם עוצרים במאהלי המרפאות להתאושש או להירפא, חלקם עוצרים לאסוף בגדים ועוד.
אילה ואני היינו אתמול באוהל הילדים – אוהל גדול ומחומם שממוקם קרוב לגבול.
את בניית האוהל תרמו נציגי הסיקים ההודים, ובתפעולו שותפה הקבוצה הישראלית.
הילדים והאימהות נכנסים פנימה להתחמם ולהתאפס. באוהל יש אוכל, מזרונים, אפשרות להצטייד בחיתולים ומטרנה, מנשאים, עמדה להטעין טלפונים, ואתמול הוספנו לזה משחקייה ראשונית שהיום נרחיב אותה.
הבאנו איתנו קצת צבעים, דפים, מדבקות, פלסטלינה, קלפים וגיטרה- ואתמול ראינו איך זה מיד הופך למגנט של חיוכים וצחוק. אנחנו מתרגמות שאלות ותשובות באפליקציה ולומדות לשיר יחד איתם ולעשות קולות של חיות.
במקביל אילה גם מביאה עוד ועוד מגשים של תה חם לאימהות ומידי פעם אנחנו יוצאות עם אמא או סבתא לעזור לחפש מכנסיים או סוודרים במידה החסרה מהערימות שבחוץ. בשיחות הרצוצות איתן שומעים על האבות והמבוגרים שנשארו מאחור. על הדאגה העמוקה.
כל פעם שהם יוצאים לכמה דקות אל הקור המקפיא שבחוץ, הם נזכרים במה שעוד לפניהם.
השיחה האחרונה שלנו לפני שיצאנו חזרה היא דווקא עם כמה חיילים וחיילות צעירים שנכנסו, ולמרות שסירבו, שכנענו אותם שישבו כמה דקות להתחמם ולקבל כוס תה.
"יש לי בן שהוא חייל בישראל", אני אומרת להם. "אנחנו לא כאן להגן או להילחם, רק לעזור לאנשים. אלו הפקודות שלנו כאן", הם אומרים לי ואני שוב בקונוטציות דרמטיות, חושבת על כך שהם מכתתים את נשקיהם, לעת עתה, לשמיכות ולחיבוקים, וחניתותיהם הצעירות לידיים שמושטות לשלום.
הלוואי ולא יידרשו לחזור לאחור.
14.3
אז היה לנו חשוב שגם אם זה טיפה קטנה בים, שחלק מהמאמצים שלנו יהיו גם במובן הכי פשוט של לפרוס לחם לרעבים. מלאנו את האוטו במצרכי מזון: קמח, סוכר, פסטה, אורז, טונה, מלח, תירס, לפתן פירות, רסק עגבניות, שמן, ממרח שוקולד, חמאת בוטנים, חלב עמיד, שמרים, אבקת מרק עוף- ונסענו להוסיף את שלנו למכולות שמתמלאות בתרומות ונוסעות לתוך אוקראינה.
אחרי שהפקדנו את האוכל בידי מי שיוביל אותו לתוך אוקראינה, המשכנו לשתי המשימות הנוספות – איסוף ציוד למשחקייה והבנת הסיטואציה במאהל הפליטים הפנימי יותר.
רכשנו משחקים לקטנים, חומרי יצירה וצביעה, קופסאות לאחסון וכמה שטיחים רכים שמצאנו. היום נמשיך לחפש השלמות של ריהוט מתאים ומשחקים לגדולים.
"עיר האוהלים" שחיפשנו היא בעצם לא מאהל. בערך חצי שעה פנימה מנקודת הגבול, התרוקן מבנה קניון גדול והפך למרכז לסיוע הומניטרי. הסתבר שלשם האוטובוסים לוקחים את המשפחות מהגבול. הן שוהות שם כמה ימים ואז מפנים אותן ל'מרכזי הקליטה' ארוכי טווח בפולין או במקומות אחרים באירופה.
המהומה גדולה מאוד. אלפי פליטים ומאות מתנדבים מציפים את המבנה, ובתוך כל זה מנסים לישון, לאכול, וגם לשחק. כמה ישראלים שפגשנו מנהלים שם את תוכנת הרישום של האנשים, עם שלל המידע שצריך לאסוף ולסדר במצב שכזה.
מהקניון חזרנו לנקודת הגבול להביא את הציוד הראשוני למשחקייה ולעשות את ה'משמרת' שלנו שם.
14.3
זו פעם ראשונה שאני בפולין ואני לא מצליחה לעצור את המחשבות שרצות כל הזמן מהעבר אל ההווה. פה התחבאו, פה קפאו (איך אפשר להתחיל לדמיין איך שורדים בקור כזה?), פה נמלטו ליערות….זה נוכח כל הזמן.
היו נכנסו לשטח פולין שני קשישים, ניצולי שואה מעל גיל 90. כאן הם מתקבלים על ידינו במעבר הגבול בשירה, חיבוקים ודמעות. קשה לדמיין אותם בורחים שוב, אבל לפחות הפעם מחכים בצד השני נציגים גאים וחזקים של בני עמם. קבוצה של רבנים מצפון אמריקה חיכתה להם לקחת אותם למטוס שחיכה להם להטיס לארה"ב.
עוד תמונה מרגשת מהיום הזה: חייל פולני תמיר, שבטח עשה את הדרך הלוך חזור מאוקראינה לפולין כבר עשרות פעמים היום, צועד עם פעוט קטן על הידיים, מחזיק אותו גבוה. הוא מצמיד את הלחי שלו ללחי של הילדון בעדינות וחום שכזה והעיניים שלו עצובות וחזקות. הרבה מעבר לביצוע פקודה.
15.3
בבקתה שלידינו נמצאת משפחה שברחה מאוקראינה – סבתא, דודה קשישה, שלוש אחיות בטווח הגילאים של 19-30, ילד קטן ותינוקת. הן הגיעו לכאן לפני ארבעה ימים, ומנסות להבין לאן ממשיכים מכאן. אתמול הלכנו לומר שלום, והן לא ביקשו דבר. הבוקר דפקו בדלת ממש לפני שיצאנו, ושאלו האם יש לנו עבודה להציע להם? מגורים?
מאיפה מתחילים?
אז התחלנו ביצירת קשר עם בעלי הבית עם הצעה שנממן תקופת שהייה קדימה אם פנוי.
אחר כך נסענו לסופר הקרוב כדי למלא את המקרר בכל מה שאפשר ורכשנו להן כרטיס סים הכי גדול שמצאנו. כרגע אנחנו במרכז קניות בסביבה קונות נעליים לילדים, תחתונים, גרביים, בגדים ועוד תיק. במקביל אנחנו מנסות למצוא איש או אשת קשר בעיר הגדולה כדי שיוכלו להשתקע שם לזמן מה.
אנחנו ארבע נשים בדרכים (שתיים מבנות המשפחה ואנחנו) בסיבוב קניות מהסוג העצוב, אבל בתחושה שיש לנו הזדמנות לבנות פה סטנדרט נכון של שותפות גורל אוניברסלית. עכשיו תורנו להיות אלה שיכולים להושיט יד, והן במצב המכאיב של פשיטת יד, אבל יש חוזק באפשרות לתת מענה פשוט ומהיר בסיטואציה שכזאת.
בינתיים מחכות לסיום הקניות בחנות בגדי הילדים ונשב איתן פה יחד לקפה, לקצת נורמליות בתוך הכאוס הזה.
15.3
עדכון צהריים:
שבנו לפני שעה קלה מסיבוב הקניות והחיזוק של השכנות שלנו. כשישבנו יחד לקפה דיברנו קצת על המשפחות. בעזרת אפליקציית תרגום והרבה הבעות ידיים הכרנו אחת את השנייה קצת יותר.
התמונה האחרונה שהיא הראתה לנו הייתה של התינוק שלה, בן פחות משנה, שמחכה לה בבקתה. תמונה מתוקה, שכמו תמונת תינוק טיפוסית, מעלה חיוך וממיסה את הלב.
ואז העיניים שלה מתמלאות דמעות ואחריה גם עיני אחותה הצעירה, וכמובן גם העיניים שלנו.
אנחנו יושבות שם ארבעתנו, מושכות באף ומנגבות עיניים, בסיטואציה שאי אפשר היה לדמיין אותה. ואני כל כך מודה על המוכנות העדינה שלהן להיעזר.
חזרנו לבקתה כאן והרמתי טלפון לבעלת הבית. קבענו להיפגש מחר על הבוקר.
הרעיון שלנו הוא שאנחנו נממן מראש את השהייה בבקתה כאן בתקופה הקרובה ונצייד אותם בעוד משאבים כדי שיוכלו לסייע למשפחות שיעצרו כאן. בתור מקומיים ודוברי השפה, הם הרי יוכלו להביא הרבה יותר תועלת מאיתנו. ועכשיו צריך להרגיש פנים אל פנים כדי להבין אם זה אכן מנוף אפקטיבי ואמין. התחושה הראשונית טובה.
דפיקה עדינה על הדלת מהבוקר, של זוג נשים אמיצות, פתחה היום שערים.
15.3
אילה מספרת על החוויות מהפרספקטיבה שלה
אמא כתבה כאן כבר שאנחנו נמלים קטנות בתוך מערך ענק, ואני מרגישה עוד יותר קטנה מזה בגלל מגבלות העצמאות שלי (בסוף אין לי כסף, אוטו, קשרים או היכרות מוקדמת עם התנהלות בחו"ל). העמדה הזאת מאפשרת לי לראות את הכל מפרספקטיבה 'תמימה' – מפגשים וכל מיני סיטואציות מיוחדות ו'קטנות' בתוך הסיפור הגדול. אני אספר כאן כמה מקרים קטנים ומרגשים שהיו לי בינתיים.
בערב הראשון שלנו במעבר גבול, פגשנו משפחה עם שני ילדים קטנים, אחד בן 6 בערך ואחד בן שנתיים. ישבתי איתם הרבה וראיתי איך הם מתנהלים בשקט ובנועם. מקשקשים ביניהם ומסדרים יפה את כל הצבעים. לפני שהם הלכו, הילד הקטן הביא לי בחיוך מבויש ומתוק מדבקה של כוכב שהוא צייר. בערב השני כשחזרנו למאהל, ראינו שהם חזרו. אחות ישראלית סיפרה לי שהילד הקטן נכה ושהוא לא יכול ללכת. שיחקתי איתו שוב וההתנהלות הנעימה והרגועה שלו הייתה כל כך מקסימה. המבט שלו צרוב אצלי בראש ויוצא לי לחשוב עליו הרבה במהלך הנסיעות הארוכות כאן.
סיפור שני שגם קרה בערב הראשון – הבאתי מגשי תה לאוהל ילדים ואחרי כמה נגלות ראה אותי מתנדב סקוטי והביא לי את הכפפות שלו, והן עד עכשיו אצלי. רגע קטן ומרגש בשבילי.
סיפור שלישי ואחרון. אין כאן המון ילדים בני גילי אבל יצא לי לפגוש שתי נערות משני הצדדים השונים. הראשונה, מתנדבת מהודו שבאה כמוני עם אמא שלה. דיברנו קצת והיא סיפרה לי שמרוב התעסקות היא שכחה לשתות והתייבשה. היא הזכירה לי לשמור על עצמי ולהשאר רגועה בתוך הסיטואציה. הנערה השנייה שפגשתי היא אחת האחיות שעזרנו להן היום. היא בת 19 ועכשיו באוניברסיטה באוקראינה. אין לנו שפה משותפת אבל דרך העיניים אפשר להבין אחת את השנייה.
הארכתי קצת, אבל אלו שלושה מפגשים שהיו עבורי משמעותיים ומרגשים. החלק האנושי במסע כאן הוא העיקרי והוא זה שמשאיר עלי חותם. מקווה שגם המפגש שלהם איתי משאיר איזשהו זיכרון אנושי טוב.
17.3
כיאה לבוקר של פורים, מתעוררת עם כאב ראש מכובד אל תוך היום האחרון והארוך שלנו כאן. מוקדם מחר בבוקר נטוס חזרה.
האוהל שבו עבדנו המה אתמול – גם מריכוז של מתנדבים ישראלים שהגיעו לקריאת מגילה, אבל בעיקר בהרבה מאד משפחות שעצרו להחליף כוחות באוהל. הכניסה לאוהל כעת מסודרת יותר, הוכנסו עוד ספסלים ושולחנות לצד המיטות והאלונקות, והמשחקייה גדלה ומשתכללת.
אביה, אחת המתנדבות המשובחות מהארץ, ארגנה תלייה של בלונים עם הילדים בכל רחבי האוהל, ומי יכול שלא לחייך מול בלונים? אז היה ערב עם הרבה משחקים וציורים, תינוק אחד עצוב שהיה עליי במנשא כדי שאמא שלו תוכל קצת להשתחרר, ליווי של הילדים החוצה לשירותים (בגלל שהם בחוץ צריך לעזור להם להיחלץ מהמעילים והכפפות). והיו ריקודים ושמחה של חג, עוד ועוד נגלות של כוסות תה חמות למשפחות החדשות שנכנסו. אתמול היה אזור של נשים קשישות שעצרו אצלנו וצפו בעיניים מצועפות ועייפות על הסיטואציה. לחבק אותן זה להרגיש פתאום ילדה בידיים של זקנות השבט שראו כל כך הרבה בחייהן.
אחד הדברים שקורה בסביבה עם כל כך הרבה קטנטנים זה נוכחות אימהית גדולה. כולן מושיטות יד אחת לשנייה, מנחמות ילדים בוכים ומשרות יחד תחושה של ביטחון וכח. משפחה שמגיעה עם אבא בדרך כלל מסמנת על ילד עם צרכים מיוחדים במשפחה, מצב שמוסיף עוד אתגר אדיר לשיבוש הזה של השגרה.
אנחנו מתארגנות לארוז כאן בבקתה, להיפרד מהשכנות החדשות שלנו כאן וגם מבעלת הבית ולצאת ליום ארוך במעבר הגבול שיסתיים 4:00 בבוקר בשדה התעופה.
***
17.3
בבוקר נפרדנו בדמעות מבעלת הבית והפקדנו אצלה קרן קטנה שבעזרתה היא תמשיך לעשות טוב ככל יכולתה. בעצה משותפת עם אילה, החלטנו שנשאל את אחת ה'שכנות' שלנו אם היא רוצה להצטרף אלינו ליום התנדבות אחרון במעבר הגבול והיא נענתה בשמחה.
וכך נסענו יחד, כשאנחנו משלבות בספוטיפיי שירים באוקראינית ובעברית, למעבר הגבול שהיא עברה בו בעצמה לפני חמישה ימים, הפעם עם אפוד של מתנדבת ועם יכולת לסייע פי עשר מאיתנו. איוואנה – בת 19, עדינה, מקסימה ומבינה עניין. אילה והיא התחברו ועבדו יחד כתף אל כתף כל היום. כמו שלימדונו רבותינו הפסיכולוגים – אין כמו המהפך מנזקק למסייע כדי לחזק לבבות מפורקים.
"אנחנו מתרגמות שאלות ותשובות באפליקציה ולומדות לשיר יחד איתם ולעשות קולות של חיות. במקביל אילה גם מביאה עוד ועוד מגשים של תה חם לאימהות"
בהמשך היום החלטנו להיכנס אל תוך החלק האוקראיני של מעבר הגבול, עם כסאות גלגלים, לאתר קשישים שלא יכולים לעמוד בתור הארוך כל כך הרבה שעות, ולהביא אותם פנימה. לחסוך להם כמה ק"מ. אביה ואני סייענו לקשישה אחת עם הכלב שלה, שהייתה לבד בתור, מותשת מלחכות. שרנו לה את המנגינה האלמותית של רמבו והיא זלגה דמעות. אילה ואיוואנה מסייעות ברגעים אלה לקשישה שלא הסכימה לעקוף, ולכן הן איתה שם, בסבלנות, דוחפות אותה לאט לאט על כיסא גלגלים בקצב המאובק והאיטי של התור.
***
כשאילה ואיוואנה חיכו בגבול, אחד המחזות הקשים שהן היו עדות לו הוא הפרידה בין האבות לשאר המשפחה רגע לפני חציית הגבול. ממש רגע לפני שעזבנו את מעבר הגבול לנסיעה הארוכה לשדה התעופה, פתאום קיבלנו טלפון מאחת המתנדבות בקבוצה הישראלית – היא סיפרה שהם יצאו מוקדם יותר והסיעו אמא עם שני קטנטנים לדירה זמנית. אחרי שכבר הגיעו הסתבר פתאום שהאבא גם קיבל אישור לעבור והוא נמצא במעבר הגבול, אבל אין לו דרך לחבור לאשתו.
אילה ואיוואנה הסתובבו במתחם בקריאות "ואסיל, ואסיל!" עד שמצאו אותו. לקחנו אותו איתנו ונסענו בדרך חליפית, כדי לפגוש אותם בנקודת מפגש שאליה הם חזרו לאסוף אותו. יושב באוטו שלנו בחור מבוגר, אבא לילדים, שפתאום תלוי בחסדים של אנשים שהוא לא מכיר שדוברים שפה זרה.
מירוץ השליחים הצליח לנו וממנו המשכנו לסיבוב ארוך ולילה לבן לפני הטיסה חזרה.
18.3
ומי יודע אם לעת כזאת הגענו?
מודים על הרגעים היקרים שנאספים. אני יודעת שבדרכים המתגלגלות עכשיו קורים גם דברים נוראיים, אבל היה מרגש מאד להיות חלק מקבלת פנים כל כך מיוחדת, מההבנה שיש גם אפשרות כזאת. אני מקווה שהמסר הזה, שיש בני אדם שדואגים, שאכפת להם, שמחכים לעזור בנדיבות בכל מה שאפשר, נותן כוחות ותקווה למי שעכשיו זקוקים לה כל כך לקראת שעות קשות שעוד לפניהם.
עמוק בד.נ.א שלנו כיהודים אנחנו מסתובבים עם זיכרון משותף של מצבים שבהם אנחנו היינו זקוקים לעזרה, להגנה, ולא היה מי שיושיט אותה. הזיכרון הזה, אפילו שלא חוויתי אותו על בשרי שלי, היה מאוד נוכח אצלי בזמן שלנו כאן ושימש מצפן עבורי: הגשת עזרה קיומית ברוחב לב, בכבוד גדול, באהבה, בפומביות ובטבעיות. עזרה שזוכרת איך זה מרגיש כשאת זו שצריכה אותה, שמנסה לגרום לזקיפות קומה ולא להנמכה. זו זכות גדולה להיות בצד המתקן והנותן, ובמיוחד על האדמה הזאת.
הערב יורד, הולך ונהיה קר יותר ויותר בחוץ, ואנחנו מתחילות לספור את הזמן עד לחזרה הביתה בשעות…
