התרבות היפנית מצטיינת בהקשבה. זו אולי הסיבה שב״נהגת של מר יוסוקה״ המבוסס על סיפור קצר של הרוקי מורקמי ובבימויו של ריוסוקה המגוצקי, יש הרבה מקום לשקט.
מורקמי הוא ההמינגויי של יפן. ספריו תורגמו לעשרות שפות והיו לרבי מכר בינלאומיים ולצדם כתב סיפורים קצרים ועסק בתרגום. בגרסה הקולנועית לסיפור, הלקוח מתוך אסופת הסיפורים ״גברים ללא נשים״, נעשה ניסיון ספרותי פואטי לא פחות. במרכז העלילה ניצב במאי תיאטרון השוקד על המחזה ״הדוד וניה״ מאת אנטון צ׳כוב, באופן בו ברור שהמילים הם משהו בעל כוח שחודר לחיים עצמם כחוויה קוסמית ורוחנית. למרבה הפלא, הסרט הארוך הזה בניגוד לסיפור הקצר, מצליח להעביר זאת באמצעות השראה מסיפורים נוספים באסופה.
הסרט מתפרש על פני שלוש שעות ומתמקד בשעה הראשונה שלו בהווה מוקדם. בשעתיים הבאות הוא מתמקד בנקודת המוצא של ההווה כעבור שנתיים (השעה הראשונה בשלב זה, הופכת לזמן עבר). מבנה זה לא נפוץ כל כך בקולנוע כאשר המערכה הראשונה מתרחשת בזמן עבר וכתוביות הפתיחה מופיעות רק אחריה ובנקודת זמן הווה נוכחי, כשעה לאחר שהסרט התחיל.
לאורכם של השעתיים, נמנע הסרט מפלאשבקים לעבר ומתמקד נטו בזמן נוכח. אנחנו כצופים, לכאורה, קיבלנו את המידע הרלוונטי לנו. רק שלקוראינו הדתיים אומר, שהשעה הראשונה של הסרט כולל סצנות ארוטיות ולמי שלא מתאים, ניתן לדלג עליה. ועדיין מומלץ באופן חריג להגיע אפילו לשעתיים של ההווה נוכח כי מדובר ביצירה קולנועית פיסולית ושונה מאופיו של הקולנוע כפי שאנו מכירים אותו. התוצאה היא הצצה נדירה לתרבות היפנית, אופני החשיבה והקונפליקטים הייחודים, שלעיתים מתפרצים אחרי השקט הגדול וזו חוויה מפעימה באיכויותיה (לא סתם הסרט זכה בגלובוס הזהב ובפרס התסריט בקאן וכעת מועמד לארבעה פרסי אוסקר, בתוכם הסרט הזר הטוב ביותר).
יוסוקה קפוקו (בגילומו של הידטושי נישיג׳ימה) הוא שחקן ובמאי תיאטרון צעיר שבתחילת הסרט נשוי לאוטו (ריקה קרישמה), תסריטאית טלוויזיה. במערכת הזוגית בין יוסוקה לאוטו נוכחים אלמנטים מתחום הדימוי כשבמהלך רגעים אינטימיים במיוחד, אוטו נכנסת לרגעים אקסטטיים של תובנות שונות על היצירות שהיא כותבת ובמיוחד על הדמויות בתוכן. לזוג אין ילדים ושגרתם אפופה מסתורין כשבשלב מסוים גם ברור לנו למה. בנסיעות שבשגרה הם מתכוננים לעבודתם והרכב האדום (סאאב 9000) הופך לחלל חזרות של יוסוקה לצד שחזור הסיפורים שאוטו הוגה בלילה ושוכחת בבוקר. בזמן ההווה של הסרט, יוסוקה מגלם את דידי מהמחזה ״מחכים לגודו״ של סמואל בקט ואוטו מגיעה לצפות בהצגה עם שחקן צעיר בשם טקאטוסקי שמככב בדרמות שכתבה. לא סתם הבחירה בבקט מוצבת בראשית הסרט. יש כאן הצהרה על אבסורד, אקזיסטנציאליזם וחיפוש משמעות. זהו זרקור ורמז לדמותו של יוסוקה. אלא שמכאן, מהר מאוד האידיליה הזו של זוג אמנים, שוקעת וכדי להימנע מספויילרים אומר רק שבשלב מסוים, יוסוקה יאלץ להתמודד לבד עם גורלו.
שנתיים אחרי המערכה הראשונה, יוסוקה מגיע לפסטיבל תיאטרון בהירושימה, שם עליו להעלות את ״הדוד וניה״ כהפקה רב לשונית. הנהלת התיאטרון מאלצת אותו, על אף התנגדותו, להשתמש בשירותיה של נהגת מטעמם. מיסקי וואטארי (טוקו מיורה) היא נהגת צעירה ומופנמת שבמהלך הנסיעות אט אט תיפתח כאשר במקביל לעבודה על ההצגה, ייחשפו סערות הנפש של הדמויות ומארג מותח וסוחף של מבנה נפשם ייחשף לצופים.
הצבת המחזה ״הדוד וניה״ בלב הסיפור הקולנועי הייתה יכולה להוות מכשול אלא שבידיו המיומנות של המגוצקי, האמון על מפרט כה מורכב של כבישים ושתיקות, הופכת ההצגה ועבודת התיאטרון כולה (משלב קריאת המחזה והליהוק ועד החזרות והביצוע) למוקד של כוח וגילוי ולשיעור גדול מיימדים על החיים ועל המוות, על אהבה, על בגידה, על תושייה ועל גורל.
בסרט שכולו איפוק, נחשפת תהום גדולה של מחשבה ועולמות יסודיים של סיפורי תודעה. האהבה מתגלה ככוח החירות, כאשר אוהבים מבעד לסדקים ומתגברים על הכאב. הגבריות שעומדת במרכז הסרט היא גבריות מעמיקה, שכובשת את רגשותיה ועושה בהם שימוש מושכל, על הבמה כמו גם בחיים. האופן שבו מפלסת מיסקי את מקומו מהנהגת של יוסוקה לדמות מרכזית עם עולם משלה היא דרך מופתית ואולי לכן זהו סרט שבמהות החוויה שהוא מעניק ניצבת משמעות, והתוצאה מטלטלת ומעוררת מחשבה.
