"אני נראית מזעזע" זועקת המתבגרת שלי בפרצוף מיואש מול המראה רגע לפני שהיא יוצאת מהבית. "מה פתאום" אני מוחה. את יפיפייה והשיער נהדר ומה שלבשת מתאים בול. אבל זה לא מועיל- היא כמו לבשה על עצמה "בגדי עולב" נראית כבויה. וברור לי שככה היא גם תיתפס היום בעיני רואיה.
אותו הדבר בדיוק- רק באופן הפוך ארע עם אסתר במגילה. היא נערה יתומה, ונסתרת כשמה. לא בטוח שהיא בכלל מודעת ליופייה. היא מובלת לארמון בעל כורחה, עושה את המינימום ההכרחי, לא אומרת את שמה ואת מולדתה, היא שורדת בבית המלך. לרגעים משחקת את תפקיד "המלכה" ואז המגילה קוראת לה "המלכה" ולרגעים היא חוזרת להיות "אסתי" הקטנה המסתתרת בתוכה בארמון.
אבל כשאותה אסתר נכנסת אל חצרו הפנימית של המלך ללא הזמנה- משהו מדהים קורה- "ויהי כראות המלך את אסתר המלכה עומדת בחצר נשאה חן בעיניו" עד לפסוק הזה בפרק ה' במגילה לא נזכר בשום מקום השילוב הזה "אסתר המלכה" כי עד עתה היא היתה הנערה אסתר היתומה והנסתרת או (אם הצליח לה) אסתי בתחפושת מלכה. אבל בשיא המהפך היא הופכת להיות אסתר המלכה- תוכה כברה.
מה הביא למהפך הגדול הזה? "ותלבש אסתר מלכות". בדיוק כמו שהבת שלי "לבשה על עצמה עליבות"! זה לא הלבוש הפיזי, תסרוקת כזו או נעלים כאלה, זו ההכרה שאני עכשיו "המלכה" אני מובילה ולא מובלת, אני נושאת באחריות אני שליחה- והיא נכנסת עם "תפיסת המלכות" הזו, ובאופן מפתיע- על אף שזה לכאורה רק שינוי בהכרה הפנימית שלה, זה ניכר בחוץ עובדה שנכתב "ויהי כראות המלך את אסתר המלכה"!
הגמ’ במסכת מגילה י”ד (ע”ב) מתייחסת ללבישת המלכות וגם שוללת את הכיוון שמדובר בשינוי סוג הבגדים הפיזיים שלה לבגדים אחרים מלכותיים יותר, ומסבירה: ".. ותלבש אסתר מלכות, בגדי מלכות מיבעי ליה?! אלא שלבשתה רוח הקדש!! כתיב הכא ותלבש וכתיב התם ורוח לבשה את עמשי".
הגמרא לומדת מגזירה שווה של הפועל "לבש" שנכתב בספר דברי הימים לגבי עמשי שנאמר בו (דה”א י”ב, י”ח): "ורוח לבשה את עמשי." ושם על המקום מסביר רש"י שלא רוח נבואה זו אלא הרוח והרצון הם מה שלבש. הרוח והרצון! זה לב ליבו של נס פורים. השינוי ההכרתי של אסתר זו נקודת ההיפוך של המגילה כולה.
בעל התניא הקדים את זמנו במאות שנים בכך שהציג גישה הכרתית בעבודת ה', ובהדרכה שלו לחסידיו. ועל כן לפי שיטתו לא רק אסתר היתה דמות חצויה שלפעמים היתה אסתי היתומה ולפעמים היתה מלכה. אלא כל אחד ואחת מאיתנו, חצויים ומונהגים על ידי שתי הנפשות שבו. אחת נפש חומרית, ילדותית ממש כמו אסתי, ששבויה במה שהמציאות מראה לה, את העובדות לאשורן : שהיא יתומה , שהיא מיעוט יהודי בארמון רב עוצמה, שהנכנס לחצר הפנימית ללא הזמנה אחת דינו, מות יומת. נשים לב שהנפש הזו דוברת רק אמת. היא צודקת במישור ענייני טכני של המציאות, אבל היא בוחרת במישור הצר והמצומצם שלה. לו אסתר היתה מקשיבה רק לקול הזה שלה- סיפור המגילה היה מסתיים אחרת.
השיח בו אסתר מסבירה למרדכי, שלגשת למלך זו סכנת מוות כמעט וודאית. זו בעצם שיחה של כל אחת מאיתנו יום יום, אפילו שעה שעה עם עצמנו. שיח פנימי שהוא התלבטות כיצד לפנות אל המציאות, מענייני זוטות כמו כיצד להגיב למישהו שפגע בי, ועד להחלטה כבדת משקל של תחום עיסוק ועבודה. הנפש הטבעית/ השכלית/ הילדותית- תציף בתודעתי הסברים וטיעונים משכנעים ונכונים שמגיעים מאיזורי המחיה שלה- גבולות טכניים של המציאות, או רגשות ותחושות מהילדות של "העליבו אותי" או "זה גדול עלי", "זה מורכב מאוד, אחרים יעשו זאת טוב ממני".
אז מה גרם לאסתר לשנות גישה ו"ללבוש מלכות" ?
ידועים דברי חז"ל: "כל מקום שנאמר במגילת אסתר "מלך אחשורוש", באחשורוש הכתוב מדבר, וכל מקום שנאמר מלך סתם במלך מלכי המלכים …"(מדרש אבא גוריון פ"א).
המילה "מלכות" רומזת במגילה ל"אלוקות" – טיעוניו של מרדכי לאסתר מייצגים, את גישתה של הנפש האלוקית באסתר: " כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר … ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות". הוא מציף לה טיעונים במישורים שונים לגמרי מטיעוני הנפש החומרית. הוא מזכיר לה שיש "מקור אחר" שגם כן מעורב בסיפור, ושיש סיפור גדול וניצחי ושהיא צריכה לבחור אם היא חלק ממנו או לא, הוא מזכיר לה שיש בה מלכות.
אסתר לבשה על עצמה מלכות ,ברמה ההכרתית, ובאותו רגע היא אפילו לא היתה אסתר בתחפושת- אלא כל כולה "אסתר המלכה". בחירה הכרתית בנפש האלוקית/הרוחנית שלא מונהגת על ידי המציאות כפי שהיא בלבד אלא ברובדים העמוקים יותר שלה, מוזנת מחיבור למהלך רחב יותר ממנה עצמה, נפש שהיא חלק אלוקי באדם.
בעל התניא מזמין אותנו ללבוש יום יום מלכות- לא בקטע של "העצמה נשית", אלא מאותו מקום של אסתר המלכה- מתוך הכרה בנפש האלוקית הטמונה בנו.
