חלפה שנה מיום שיצאו בני ישראל ממצרים. שנה בה חוו התגלות רוחנית, התמודדו עם משברים, כרתו ברית עם הקב"ה והקימו את מקום משכנו של האל במרכז המחנה, נכון לקבל את כבוד ה' לעיני בני ישראל. כשהכל היה מוכן התבקש משה לסור לאוהל מועד וללמוד את מלאכת "עבודת הקורבנות".
על פי המקרא, הקרבת קורבנות הייתה קיימת מקדמת דנא. המקריבים הראשונים היו קין והבל, השני נח: "וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ, לַה'." (בראשית, ח', כ'), ולאחריו שלושת האבות: "וַיֵּרָא יְהוָה, אֶל-אַבְרָם…וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ, לַיהוָה הַנִּרְאֶה אֵלָיו.." (בראשית, יב, ז) טרם בניית המשכן, הקרבת הקורבנות נעשתה ביוזמה אישית של המקריב, ללא חוקים ברורים וללא הגדרה מראש של זמן ומקום. כל אדם שרצה לעבוד את האל, להודות לו או לחתום אירוע משמעותי בחייו, היה בונה מזבח ומקריב עליו את קורבנו. "הקורבן", שבא מהמילה "קירבה" ולא מהמילה "הקרבה" (וויתור), שימש כאמצעי עבור האדם להתקרב אל אלוהיו הן בפן הגשמי והן בפן הרוחני.
שלא כבעבר, לאחר שהוקם המשכן נוצר צורך להסדיר ולקבע את אופן עבודת האל ועבודת הקורבנות הפכה להיות ממוסדת. סוגי הקורבנות השונים נחלקו על פי שם, מטרה, ודרגת קדושתו של הקורבן. לכל קורבן צורפה מסכת הוראות מפורטת שקבעה בין היתר את טיב הקורבן, זמן הבאתו, זהות המקריב ואופן ביצוע ההקרבה. מלבד הפירוט הטכני, מאחורי כל קורבן עמדה סיבה שבשלה יש להקריב את הקורבן, והיא נעה בין רצון להעניק מתנה ולהודות (קורבנות נדבה- כגון עולה, מנחה ושלמים), לבין הצורך להכות על חטא (קורבנות חובה- כגון חטאת וקורבן עולה ויורד).
מבין הקורבנות המוזכרים בפרשת ויקרא, מעניין לבחון את קורבן החטאת. קורבן שתפקידו היה לכפר על חטאים שנעשו בלא יודעין או בשכחה ולא על חטאים שנעשו במזיד (מאחר ואלו נשפטו בבית דין של מעלה ולעיתים, גם בבית דין אנושי). בפרק ד' בפרשתנו, מופיעים ארבעה קורבנות חטאת: קורבן הכהן הגדול, קרבן בית הדין, קורבן הנשיא – המלך וקורבן ישראל.
על פניו, ניתן לטעון שהסדר בו כתובים ארבעת קורבנות החטאת מייצר דירוג היררכי בין החוטאים השונים. אך בחינה קרובה יותר של הכתוב מראה שסדר כתיבתם מלמד דווקא על היקף השפעת החטא של המנהיג והאחריות המוסרית שהיו למעשיו על בני ישראל.
"אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא, לְאַשְׁמַת הָעָם" (ד, ג) חטא שנעשה על ידי הכהן הגדול השפיע ישירות על העם כולו. השפעתו לא נבעה רק מעצם היות הכהן מייצג את העם בפני האל אלא ובעיקר מפני שמעשיו היו הברומטר שביטא את רמת רוחניותו של העם.
"אִם כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל, יִשְׁגּוּ, וְנֶעְלַם דָּבָר, מֵעֵינֵי הַקָּהָל…וְאָשֵׁמוּ" (שם, יג) כאשר מנהיגי ישראל פסקו הלכה והטעו ציבור שלם לעבור עבירה שלא במזיד, האשמה הוטלה על הציבור כולו וזקני העדה נדרשו להקריב קורבן ולכפר לא רק עצמם אלא על כל העם.
"אֲשֶׁר נָשִׂיא, יֶחֱטָא…וְאָשֵׁם." (שם, כב). כאשר המלך חטא, חטאו היה אישי באופן שלמעשיו לא היה כל השפעה על העם ברמה הרוחנית. ולכן הכתוב מציין בלשון יחיד: "וְנִסְלַח לוֹ." (שם, כו).
"וְאִם-נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה, מֵעַם הָאָרֶץ" (שם, כז). חטא שנעשה על ידי היחיד, משפיע אך ורק על היחיד עצמו והבאת הקורבן באה בכדי לכפר על חטאו שלו בלבד "וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן, וְנִסְלַח לוֹ." (שם לא)
בימינו אין עבודת הקורבנות מתקיימת ולרבים מאיתנו קשה לדמיין עבודת ה' בדרך זו. אולם בעבר, הקרבת קורבנות היתה ביטוי לקרבה, להודיה ולכפרה. בעוד שהפרטים הטכניים של ההקרבה אינם רלוונטיים לימינו, עדיין יש ללמוד על מהות עבודת הקורבנות, לאמץ את האחריות המוסרית הנגזרת ממנה ואף להכיר שלמעשי האדם יש השפעה על האחר.
