"אין אישה שלא חוותה אלימות", אומרת המחזאית קרן כהן שכתבה את המחזה "בעיניים שלי", הצגה בבימויה של דנה דבורין, שמביאה לקדמת הבמה את סיפורן הכואב של נשים נפגעות אלימות ופגיעה מינית. "שלושת השחקניות ב'עיניים שלי' הן נשים שחוו אלימות בעצמן, בוגרות המחזור השני של 'פלטפורמא'", אומרת כהן.
תיאטרון פלטפורמא (הסיומת א' מבטאת את המעבר מאלימות לאומנות) שהוקם על ידי קרן כהן ודנה דבורין נועד להעניק לנשים נפגעות אלימות פיזית ופגיעות מיניות הכשרה במקצועות התיאטרון. "מדובר בתיאטרון חברתי אקטיביסטי ראשון מסוגו בארץ ובעולם, שמוביל שינוי חברתי לנשים נפגעות אלימות. הקמנו את פלטפורמא כדי לשלב נשים אלו בתיאטרון. בנוסף, התיאטרון שלנו הוא שלוחה של התיאטרון החברתי של הקאמרי".
מה הביא אותך לכתוב מחזה שמתמקד בסיפורי אלימות של נשים?
"במשך שנים רבות עבדתי בכלא נווה תרצה. פגשתי שם אסירות שהיו קורבנות לאלימות ובכדי להציל את עצמן ואת ילדיהן הן הגיעו עד למעשי רצח ומאסר עולם. הצגנו בין כתלי הכלא הצגות שהעלו אותן אימהות שנמצאות מאחורי הסורגים. הן דיברו בצורה פתוחה ומאד מרגשת על אהבה וכמיהה לחופש. שתיים מהן קיבלו חנינה בעקבות הופעתן בהצגות שהצגנו לפני אשת הנשיא נחמה ריבלין שהגיעה לביקור בכלא. היא התרגשה מאד מההצגה והמליצה להעניק לשתי נשים חנינה. בזכות ההצגה הן הגיעו לוועדת שחרורים".
"מדובר בתיאטרון חברתי אקטיביסטי ראשון מסוגו בארץ ובעולם, שמוביל שינוי חברתי לנשים נפגעות אלימות. הקמנו את פלטפורמא כדי לשלב נשים נפגעות אלימות בתיאטרון"
כהן עבדה תשע שנים בכלא נווה תרצה ושבע שנים ב"אופק", כלא לבני נוער במתחם כלא השרון. "בני הנוער שהשתתפו בהצגות הצליחו להשתקם", היא מספרת בגאווה והתרגשות. "ליוויתי אותם הרבה שנים. חלק גדול מהם התחילו ללמוד, חלק עובדים וחלק התגייסו לצבא והתחתנו. במהלך עבודתי בבתי הסוהר הסתבר שתיאטרון יש בו כדי לשנות מציאות". התובנה הזו הובילה את כהן לפנות לחברתה דנה דבורין, מתוך מחשבה שניתן להשתמש בכוח של התיאטרון גם על מנת לסייע לנשים נפגעות אלימות שמנסות לשקם את חייהן ואת נפשם הפצועה. מכאן הדרך הייתה קצרה להקמת תיאטרון פלטפורמא.
"בעיניים שלי" היא הפקה רפרטוארית, בה קורבנות האלימות מגלמות את עצמן, כשלצידן משחקות על הבמה שחקניות תיאטרון הקאמרי. "ההפקה הזאת משמיעה קול חשוב של נשים נפגעות אלימות שהפכו מנתמכות לתומכות, שמתפרנסות בכבוד כשחקניות. ההצגה שעד עכשיו הוצגה בהצלחה רבה בתיאטרון הקאמרי עוברת לתיאטרון חולון ומוצגת במסגרת 'פסטיבל אישה', פסטיבל של שלושה ימים שמוקדש ליצירה נשית לרגל יום האישה. מי שהחליטה לשלב תוכן חשוב כזה בפסטיבל היא עינת בסר, המנהלת האמנותית וגיא תלם, מנכ"ל התיאטרון בחולון".
להוציא את הזוועה לאור
שלושת השחקניות בהצגה "עיניים שלי", נושאות כל אחת סיפור מטלטל, כואב ואכזרי. אומנם כל אחת מהן הצליחה לטפל בעצמה, בין היתר בזכות ההצגה, אך את הצלקות הן יישאו לשארית חייהן. השחקנית שריתה מיה ממרוט (22) הייתה תלמידת כיתה י"ב מצטיינת כשחבר לכיתה, שניסתה לעזור לו בלימודים בשעות אחר הצהריים, אנס אותה באכזריות יחד עם שני חברים אותם הביא למפגש. יסמין סידו (35) נשואה בשנית ואם לשלושה ילדים, חוותה אלימות מינית ופיזית מילדות. אימה התאבדה כשהייתה ילדה ולאחר מותה סידו עברה מבית אומנה לבית אומנה ובכל מקום נפלה קורבן לאלימות קשה. השחקנית, מיכל אלדר (32), מורה למחול ותנועה, חוותה אלימות מינית במשפחה. בעלה של אחותה הגדולה, ניצל אותה מינית מגיל 14. לאחר שהאחות תפשה את בעלה במיטה עם מיכל היא התגרשה ממנו ושכנעה את אחותה להגיש תלונה במשטרה. הגיס נשפט ובעסקת טיעון נידון לתשע וחצי שנות מאסר.
אלדר גדלה בבני ברק, עשירית מבין 11 ילדים. "גדלתי במשפחה חרדית. ההורים מבוגרים והילדים הגדולים גידלו אותנו הקטנים. בגיל 14, הגיס שלי שהיה נשוי לאחותי הגדולה ניצל אותי מינית עד גיל 17 וחצי. הוא הטריד אותי בכל מפגש משפחתי ובכל הזדמנות. חוויתי ימים ולילות של אימה. אפילו ליד כולם בשולחן השבת הוא שלח רגליים וידיים, הרים לי את החצאית מתחת לשולחן, ואני הייתי מבועתת. בנוסף, הוא הפעיל עליי מניפולציות ואמר לי פעמים רבות שלא אספר לאף אחד כדי לא להרוס לאחותי את הזוגיות. מאד אהבתי את אחותי וכיוון שבחברה החרדית לא מדברים על דברים כאלה, וכילדה תמימה, שלא ידעתי מה זה תקיפה מינית או אונס – בחרתי לשתוק. לא סיפרתי לאיש. באותן שנים ניסיתי להדחיק את כל העניין. חשבתי שזה יעבור. חשבתי שאם מישהו יידע, האדמה תיפתח ותבלע אותי".
"זה מאד מחזק ומרפא. למדתי להפוך את הזוועה לאומנות. ההופעות שלי בהצגות נותנות לי ביטחון בעולם, הרגשה שאני יכולה לעזור לנשים אחרות במצבי"
אלדר שמרה את הסוד בינה לבין עצמה, אבל הגוף שלה שילם את מחיר הכאב והשתיקה. לפתע בלי שום רקע רפואי אלדר התעלפה ופרכסה מספר פעמים. "לקחו אותי לרופאים וכל הבדיקות הרפואיות היו תקינות. לקח לי זמן עד שהבנתי שההתעלפויות קשורות למעשי האונס שעברתי".
מתי הסיוט הזה הסתיים?
"כשהייתי בת 17 וחצי ישנתי אצל אחותי בבית בחדר ליד התינוקת שלה, שהייתה אז בת כמה חודשים. פתאום הוא נכנס אליי מתחת לפוך ואחרי זמן קצר אחותי נכנסה לראות מה שלום התינוקת. כשהיא קלטה אותו היא צרחה- 'מה אתה עושה כאן?'. שמעתי אותם רבים בסלון. בכיתי מתחת לפוך הרגשתי נורא. אחרי שהיא סילקה אותו היא שאלה אותי אם הוא אנס אותי ואני בתשובה שאלתי 'מה זה אונס?'. לא הכרתי את המושג".
כעבור שנים, החליטה אלדר לשוחח עם הוריה על הזוועות שעברו עליה. "אמא שלי הקשיבה ולא הגיבה". תגובת האבא הפתיעה אותה- "'היית צריכה לשמור על עצמך', אמר לי אבא שלי, 'היית צריכה ללכת משם ברגע שזה התחיל'. לא עניתי לאבא. השיחה הייתה קשה. התחלתי לבכות. לא יכולתי להסביר לאבא שלי שבכל פעם שהגיס האנס שלי נגע בי, קפאתי. לא היה לי קול ונורא פחדתי להרוס לאחותי את חיי המשפחה".
בעידודה של האחות שהתגרשה מהבעל האנס, אבי שלושת ילדיה, מיכל הגישה תלונה במשטרה. "העימות מולו במשטרה היה היום הקשה ביותר בחיי. אחותי הייתה אמורה לבוא איתי לעימות במשטרה. ברגע האחרון היא הודיעה לי שהיא לא תבוא. היא צעקה עליי ואמרה לי שלטענתו אני הייתי היוזמת, שאני פיתיתי אותו והיא האמינה לו וצעקה עליי שאני הרסתי לה את החיים. זה שבר אותי. בעימות בכיתי וצעקתי עליו- 'איך אתה מעז לשקר? איך אתה לא מתבייש?'. צעקתי עליו- "רצחת לי גם את הגוף וגם את הנפש. הקלדנית שהקלידה את העימות בכתה, הדמעות שלה זלגו על המקלדת", היא מספרת בקול רועד.
המשפט נערך בדלתיים סגורות. "זה היה משפט שבו המדינה הייתה נגד האנס שבסופו של דבר נשפט לתשע וחצי שנות מאסר. הדיונים היו מייסרים. עורך הדין שלו קרע אותי בחקירה הנגדית. הייתי בשוק איזה שאלות נוראיות הוא שאל. זה היה נורא".
"ההפקה הזאת משמיעה קול חשוב של נשים נפגעות אלימות שהפכו מנתמכות לתומכות, שמתפרנסות בכבוד כשחקניות"
למרות שגיסה הואשם ונענש, אלדר המשיכה לשאת את הצלקות שהשפיעו על מערכות היחסים שלה. בגיל 22 אחרי שיצאה בשאלה והתחתנה עם גבר שהכירה בערב ריקודי סלסה, היא החלה לחוות פלאשבקים כואבים. "בכל פעם שבעלי התקרב אליי ראיתי, כאילו, בפנים של בעלי את הפנים של האנס שאנס אותי כל כך הרבה פעמים. הפלשבקים גרמו להתפרצות של טראומה מלווה בהתקפי בכי. שמונה חודשים הייתי במיטה ובכיתי ללא הרף. לאורך תקופה ארוכה לא הייתי מסוגלת לקיים יחסים".
אחרי מספר שנים אלדר התגרשה וכיום יש לה אהבה חדשה בחייה. "היום אני בזוגיות טובה עם גבר שגם הוא דתל"ש כמוני", היא מספרת ומסבירה, "זה לא פשוט לנהל קשר בריא אחרי הזוועה שאני עברתי. אני חולמת להתחתן וללדת ילדים. אני מאד רוצה להיות אמא".
אלדר עובדת כמורה למחול וכמנטורית לפריצת דרך ושינוי בחיים. אך יותר מכל היא גאה בעובדה שהיא חושפת את הסיפור שלה על במת תיאטרון הקאמרי בתור שחקנית בהצגה "בעיניים שלי'", "התיאטרון לימד אותי להגשים חלומות", כך לדבריה.
בכל הצגה את נאלצת להיפגש עם הפצע שלך. זה לא כואב מדי?
"זה מאד מחזק ומרפא. למדתי להפוך את הזוועה לאומנות. ההופעות שלי בהצגות נותנות לי ביטחון בעולם, הרגשה שאני יכולה לעזור לנשים אחרות במצבי. יש בזה סיפוק אדיר. באמצעות לימודי התיאטרון בפלטפורמא למדתי שחשוב להוציא את הזוועה לאור השמש המרפא. השמש מייבשת את הפצעים ומסלקת את המוגלה".
