בפרשת ויקהל חוזרים הציוויים על אופן בניית המשכן, כפי שנאמרו למשה בהיותו בהר סיני (פרשות תרומה ותצווה), אך הפעם, הציוויים מלווים בשינויים קלים ובתיאור הבנייה הפרקטית של המשכן.
כשמשווים בין הציוויים בפרשות השונות, ניתן להבחין שבעוד שאת הציווי על הקמת המשכן חתם הקב"ה בנושא שמירת השבת (ל"א, יב-יז), הרי שבפרשתנו, משה פותח את דבריו לעם בציווי שמירת השבת ורק לאחר מכן מצווה על בניית המשכן.
הקשר בין קדושת המשכן לקדושת השבת נדון רבות בקרב פרשנים ויש שראו בסמיכות הכתוב ובהקדמת ציווי השבת למשכן כמעין אזהרה לבני ישראל, ללמדם שבניית המשכן שהינה "קדושת המקום" אינה דוחה את השבת שהינה "קדושת הזמן". אך מלבד האזהרה הגלומה בסמיכות הציוויים, יש בה גם רובד נוסף, הבא ללמד אותנו כיצד ניתן להשיג מטרות זהות בדרכים הפוכות.
בניית המשכן היה פרויקט ייחודי במינו שבסופו שימש כסמל לאלוקות וכמקום גילוי שכינתו של האל. אך ייחודיותו של המשכן לא נבעה רק מהתוצר הסופי שהתקבל, אלא גם מתהליך הבנייה עצמו. המשכן היה הפרויקט הראשון והיחיד שכל בני ישראל השתתפו בהקמתו. מי בתרומת כסף ו\או חומרים ומי גם בתרומת כישרונו.
השותפות של כלל ישראל בבניית המשכן לא הבדילה בין גברים לנשים וכולם מיהרו לתרום: "כָּל־אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל־הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת בְּיַד־מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לה' (לה, כט) יתרה מזו, יש הטוענים שתרומת הגברים באה בעקבות תרומת הנשים, כפי שניתן ללמוד מהמילה "על" בפסוק כ"ב: "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים; כֹּל נְדִיב לֵב…".
מעורבות הנשים בפרויקט המשכן לא עצרה רק בנדבות ליבן, אלא קיבלה גם מקום במלאכת הבנייה: וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ… וְכָל-הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה, בְּחָכְמָה: טָווּ, אֶת-הָעִזִּים" (שם, כה-כו).
כל העם כאחד נירתם למלאכת המשכן ובשלב מסוים נוצר מצב של עודף תרומות, שאילץ את חכמי מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ לפנות למשה בבקשה לעצור את שטף התרומות: "מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא, מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה…" (לו, ה).
המקרא מכנה את הבאת התרומות ואת ההשתתפות הפעילה בתהליך הבניה כמלאכות:
"אִישׁ וְאִשָּׁה אַל-יַעֲשׂוּ-עוֹד מְלָאכָה, לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ…וְהַמְּלָאכָה, הָיְתָה דַיָּם לְכָל-הַמְּלָאכָה–לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ; וְהוֹתֵר." (שם ו-ז)
עשיית מלאכת המשכן על כל רבדיה גרמה לעוסקים במלאכה להרגיש בעלי ערך ועבודתם המשותפת יצרה תוכן משמעותי ובנתה סולידריות חברתית.
בשונה והפוך מהציווי לבניית המשכן, בשמירת השבת צווה העם לחדול באופן מוחלט מעשיית מלאכה ומי שהפר את הציווי נענש במיתה. "שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לה'; כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָת" (לה, ב). שמירת השבת אסרה על עשיית מלאכה שיש בה משום יצירה חומרית, בין אם היא קשה ומורכבת או קלה לעשייה. באופן מפתיע, גם הציווי לחדול מעשיית מלאכה, יצר תוכן משותף וסולידריות חברתית בין כל חלקי העם. ברבות השנים, הפכה השבת לסמל המייחד את העם היהודי וכיום, ניתן למצוא יוזמות חברתיות שונות שבמרכזן עומדת השבת וכל מטרתן היא יצירת תחושת קרבה בין קבוצות שונות הנתמכת על ידי תוכן משמעותי.
לא בכדי הציווי על שמירת השבת והציווי על בניית המשכן ניתנו בסמיכות ומיד לאחר שמשה ירד מהר סיני.
כל אחד מהציוויים בדרכו שלו, הכיל בחובו רובד עמוק שייצר שותפות ותחושת הזדהות. הן החיבור על ידי עשיית מלאכה והן החיבור על ידי חדילתה, היוו תשתית חזקה עליו נשען העם היהודי לאורך הדורות.
