שער הדמעות

"כל השערים ננעלו חוץ משער הדמעות
דרכו הדרך לחופשי
במסתרים תבכה נפשי"

(ארקדי דוכין)

דמעות הבכי מופיעות כידוע בעת כאב, התרגשות, לחץ ועצבות. על תחושות אלה אחראי אזור במוח הקרוי "המערכת הלימבית", המפעיל ומווסת את מנגנוני הרגש. הבכי מלווה אותנו מראשית חיינו ועד סופם. למעשה, זה הדבר הראשון שאנחנו עושים ברגע שאנחנו יוצאים לאוויר העולם. בוכים, בדרך כלל עם הנשימה הראשונה או מיד אחריה, והוא מלווה אותנו במהלך החיים כריפוי פנימי רגשי שה' נטע בנו.

בתור אישה בכיינית מקצוענית, אני רוצה לכתוב כמה מילים על סוד הבכי בהשראתו של רבי נחמן מברסלב.

בסיפור "מעשה מאבדת בת מלך", מסופר שכאשר בת המלך מצאה שוב לאכזבתה את המשנה למלך בתרדמה, השאירה לו מכתב מיוחד, בו כתבה על מטפחת ראשה בכתב של דמעות: "…לקחה מטפחת מעל ראשה, וכתבה עליו בדמעות, והניחה אצלו. ועלתה וישבה במרכבתה, ונסעה משם. אחר-כך הקיץ ושאל את המשרת: היכן אני בעולם? סיפר לו כל המעשה, שחילות רבות הלכו שם, ושהייתה כאן מרכבה, ושהייתה בוכה עליו וצועקת שיש רחמנות עליו ועליה. בתוך כך הציץ וראה, שהמטפחת מונחת אצלו. שאל: מאין זה? השיב לו: שהיא כתבה עליו בדמעות. לקחה והרים אותה כנגד השמש, והתחיל לראות האותיות, וקרא מה שכתוב שם כל קובלנתה וצעקתה" (מתוך מעשה מאבדת בת מלך).

מה המשמעות שלמכתב כתוב בדמעות? לדעתי, רבי נחמן מברסלב רצה לספר לנו מאיזה חומר גלם עשויות התורות שלו, מדמעות שיצאו מהלב: "וְעַל יְדֵי הַכְּתָב אֶפְשָׁר לְהַכִּיר הַנֶּפֶשׁ וּפְנִימִיּוּת הַנֶּפֶשׁ שֶׁהִיא בְּחִינַת פְּנִימִיּוּת הָאֱמוּנָה כַּנַּ"ל, בִּבְחִינַת "אָנֹכִי" שֶׁאָמְרוּ חָכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת קה): 'אֲנָא נַפְשִׁי כְּתַבִית יְהַבִית' הַיְנוּ שֶׁהַכּוֹתֵב נוֹתֵן נַפְשׁוֹ בְּתוֹךְ הַכְּתָב" (ליקוטי מוהר"ן קע"ב)

דמעה חצובה מפנימיות הנפש, וכך, לפי הגמרא במסכת שבת, כתב הקב"ה את התורה. ה' כתב את פנימיותו בתוכה, ומי שיתאמץ לגלות ימצא את דמעותיו של הקב"ה בין מילות התורה, כמו שהמשנה למלך מתאמץ לפענח את כתב בת המלך, כך אם נתאמץ, נמצא את הדמעה שמאחורי הכתב.

"דַּע, שֶׁעַל יְדֵי הִתְחַדְּשׁוּת הַתּוֹרָה נַעֲשֶֹה נְהָרוֹת, כִּי כְּשֶׁמַּתְחִיל לְחַדֵּשׁ בַּתּוֹרָה, אֲזַי מַתְחִיל לִנְבֹּעַ מַעְיָן בִּבְחִינַת (יוֹאֵל ד): "וּמַעְיָן מִבֵּית ה' יֵצֵא"…עַל כֵּן מִי שֶׁרוֹצֶה לְחַדֵּשׁ חִדּוּשִׁין דְּאוֹרַיְתָא שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַמָּשׁ, הוּא צָרִיךְ לִבְכּוֹת מִקֹּדֶם "(ליקוטי מוהר"ן תורה רס"ב)

התורה שיורדת אל העולם מתוארת כאן כנהר שנובע להשקות  ולהרוות צימאונה של המציאות החסירה, להפריח את שממת הארץ נטולת אלוקים.  כשהבכי יוצא מעומק הלב הוא פוגש את עומק המציאות, את נהרות חידושי התורה, "ומעין מבית ה' יצא". רבי נחמן מבקש מאתנו לרדת לתוך עמקי נפשנו, לאותו מעין נסתר, לבכי מטלטל שנובע מתהומות האין של המציאות, בכי מצטער על החסר ועל ה"איננו". משעה שיש מקום לאין, יוכל האדם לזכות גם למעין מים חיים שיצאו ממנו, יוכל להתענג על חידושי תורה שיצאו מן הלב ויגעו בלבבותיהם של אנשים רבים.

הדמעות הן הבסיס לכתיבת חידושי התורה וזה הכתב שבו כתבה הבת מלך בדמעות. הבכי שקודם לאמירת התורה מבטא את הנפש שחיה את הפער בין העולם שיש בו קליפות ושקר לבין העולם הפנימי האמתי. הבכי מבטא את הכמיהה לצאת מתוך העולם החסר. כאילו משהו בתוכנו מבקש לנקות את העיניים, לראות מבעד למגבלות המציאות. דרך כתב הדמעות יכול ה"משנה למלך" בסיפור לחוש את הרגשות הפנימיים של בת המלך ולא לשכוח לחפש אחריה.

כאשר אנו זוכים שתפלתנו תלווה בדמעות, אנו טובלים במקווה פנימי שמטהר אותנו, טובלים בכמיהה גודלה למציאות אחרת. מציאות שלמה יותר, מתוקנת יותר, שמחה יותר. וכאשר הדמעה שבקעה מתוך פנימיות הלב פוגשת את התורה, נובעים מעיינות חדשים של חידושי תורה נוגעים בלב.