כשהם התיישבו מולנו בקליניקה, זוג ממש צעיר בשנות הנישואין הראשונות, צף התסכול הגדול מזה שהוא פשוט נרדם ברגע ששניהם נפגשים בערב. תחושה שזה חזק ממנו. זה לא שהוא לא אוהב, משתוקק או מצפה למפגש – אבל ברגע הזה תחושת הגוף משתלטת עליו.
אותה תחושת תסכול יכולה ללוות אישה ברגע של כאב במיניות או גבר כשגופו לא מתפקד "כמצופה". הגוף שלי בוגד בי הוא משפט שיוצא לי לשמוע הרבה. הוא כביכול לא עומד בציפיות שלי ממנו, משום שיש רף של תפקוד, עונג ונוכחות שהוא אמור לעמוד בו. והוא, הגוף, מאכזב. כל מיני אנשים, אבל בעיקר אותי.
אני עסוקה בלהיות מתוסכלת ממנו, לבנות עליו ציפיות ולהתאכזב ממנו, להיאבק בו, אך הוא אף פעם לא מספיק. מתעייף, נחלש או נסגר. לא מספיק יפה, לא מספיק חינני, לא מספיק עינוגי.
מתוך סחרור זה של יחסי אהבה שנאה, של יחסי מרות רצופים במאבקים עם הגוף, הפליא אותי לגלות שהסיפור הוא בעצם אחר. שאלנו בתחילת מסעותינו להתמקדות למה שאני יאמין לגוף אם הוא מוריד אותי?
כשהתחלנו ללמוד על הידע שהגוף נושא בו, על חכמת הגוף, נראה לי ממש הגיוני להתחבר לתודעה וכוונה עליונה. העניין הוא שדווקא לפנות אל הגוף ולשאול אותו מה הוא יודע, הרגיש לא קשור. לגלות שדווקא רגעי חסימה, מחלה, כיווץ, כאב ותסכול, דווקא הם רגעי הידיעה העמוקה זה מהפכני.
מה הקשר בין עונג ונגע חוץ מזה שאותן שהאותיות בסדר קצת שונה? אנרגיית החיים שבהם.
בעונג, אנרגית החיים בתנועה. בגילוי ובנגע יש אנרגית חיים שנתקעת או מכוונת פנימה ולא מוצאת את דרכה לגילוי. כאב ראש שמגיע מסיטואציה מאוד מסוימת, אי נוחות נרתיקית או דלקת חוזרת. אלו הם רגעי התפתחות, משום שדווקא רגע זה שבו אני רגילה להתגייס למאבק התגברות על התחושה, או לצלול בתסכול אל מעמקי הכניעה, מביא למצב בו אני נקראת למשהו אחר: הכרה. שלום. מקום. הקשבה. שאלה. הודיה.
הכרה: שקיימת בי תחושה מורגשת.
שלום: שלום שנושא כוונה שתמצא הדרך לשלום איתה.
מקום: זה קצת טריקי, כי אני רגילה להדוף תחושות לא נעימות מתוכי. למה לעשות להן מקום? אך נתינת מקום מתוך סקרנות ואמון שיש בה משהו, בתחושה, משהו עבורי, מאפשר לה לקבל בתוכי את חלקה המאוד יחסי. זה כמו ילד שמבקש להשמיע את קולו, ומרוב שלא שומעים אותו הוא תופס את כל המקום. אם ניתן לו מקום, הוא יוכל לומר את דברו ממקומו.
הקשבה: אנחנו רגילים לנהל את עצמנו, חיינו וסביבתנו. רגע של הקשבה לקולות סביבי ובמיוחד לקול מתוכי, מאפשר את ההתפתחות של נקודת מבט חדשה להגיח. לקרות.
שאלה: אולי יותר נכון לומר, הזמנה. כזו מעמיקה בי את עמדת הסקרנות ומאפשרת תנועה, השתנות והתפתחות.
הודיה: ההודיה, מעמיקה מקום בתוכנו לתחושות. מאפשרת לנו לסמן ולהתהלך עם תובנות משמעותיות.
אני בעצם מזמינה אותנו למערכת יחסים עם תחושות גופניות. זה השינוי המשמעותי מנגע לעונג. תהליכי ההתפתחות שלנו עם הידע שתחושות הגוף נושאות עימן, אינו צריך להתבטא רק בכאבים וחוליים.
כשמערכת היחסים שלי עם גופי והתחושות המורגשות שבו מתפתחת, ברגע שהוא מושלם לכתחילה, נוכל לפנות אל הגוף החכם ולהתעשר ממה שהוא אוצר עבורנו בתוכו. כך רגעי חסימה במגע, בעונג, בהתפתחות, במימוש ובזוגיות יהפכו לשערי התפתחות שלא יוכלו להיפתח בשום דרך אחרת, רק דרך הגוף.
