"תראי, ללא הומור היינו כולנו מתאבדים", סיפרה יונינה ברנדוין- ז'ניאן, ניצולת גטו ורשה, "מכל דבר עשינו, במובן מסוים, עשינו צחוק. צחקנו מדברים של… קשה להגיד… מה שאני טוענת בעצם זה שזה עזר לנו להישאר בני אדם אפילו בתנאים קשים. ואני לא רוצה להגיד שאני הייתי בתנאים הכי גרועים…". את הדברים המטלטלים הללו סיפרה ברנדוין- ז'ניאן לד"ר חיה אוסטרובר (75) במסגרת מחקר שערכה אוסטרובר על "ההומור כמנגנון הגנה בשואה". המשפט- "ללא הומור היינו מתאבדים", הפך ברבות הימים לכותרת ספרה של אוסטרובר שהודפס בהוצאת יד ושם, תורגם לגרמנית ואנגלית, וקצר שבחים בארץ ובעולם. "מטרת המחקר הייתה לחקור ולהבין את סוגי ההומור והצחוק ותפקידם בתקופת השואה. היה שם בתוך התופת הרבה הומור שחור, הומור עצמי, הומור על אוכל ועוד סוגי הומור", מציינת אוסטרובר.
עד לשנים האחרונות נושא "ההומור בשואה" כמעט ולא דובר. גם אלו שההומור סייע להם לשרוד את הימים האפלים ביותר שידעה האנושות, חששו לדבר על כך בריש גלי כדי לא לייצר זילות של השואה. "הניצולים הרשו לעצמם לצחוק רק בחוגים פרטיים. עם חברים שהיו עמם בגטאות ובמחנות הריכוז. הם חששו מהתגובות והניחו שאם יספרו על ההומור, שומעיהם עלולים לחשוב שהם לא סבלו באותה עת או שהם עצמם אינם רציניים", אומרת אוסטרובר. בזכות המחקר שערכה והספר שהתפרסם לאחר מכן, הסכר נפרץ ומאז התפרסמו שלל מאמרים בנושא, כולל סרט של הקומיקאי טל פרידמן על "הומור בשואה" ששודר בכאן 11 באפריל 2020. ובכל זאת, את ההרצאות שהיא מעבירה ברחבי הארץ מלווה מצגת שנפתחת בשקופית – "אין שום דבר מצחיק במה שקרה בשואה". "אני לא רוצה שיהפכו את השואה לצחוק", היא אומרת ומתכוונת לכך. בריאיון המקדים בינינו, ד"ר אוסטרובר, ממייסדות האגודה לחקר ההומור בישראל, צוחקת צחוק משוחרר ומדבק, אבל במהלך הריאיון כשהיא מדברת על ההומור בשואה היא לא צוחקת בכלל. "כי הומור בשואה, זה לא צחוק".
פרופ' מייקל בירנבאום כתב במאמר ביקורת על ספרך- "כשתקרא את הספר הזה תצחק ותבכה". את אישית צחקת או בכית במהלך המחקר?
"צחקתי פחות, הרבה פעמים דמעתי עם המרואיינים".
לצחוק מהכל
"הייתה בדיחה ידועה בורשה ולא רק בורשה. נפגשים שני יהודים ואחד מהם אוכל סבון עם בושם, אז שואל אותו היהודי: 'מוישה, מה פתאום אתה אוכל סבון כזה עם ריח?' אז הוא אומר: 'אם כבר יהפכו אותי לסבון, לפחות שאני אהיה ריחני.' אוי ואבוי. גם דבר כזה היה" (פליציה)
ד"ר אוסטרובר לא חוותה את השואה על בשרה. היא נולדה בתל אביב ושם היא חיה עד עצם היום הזה. את השואה היא מכירה ממעגל שלישי. מרבית בני משפחתה של אימה נספו בשואה. 
כשקוראים את הספר התחושה היא שאת מכירה את הנושא ממש מקרוב.
"לפעמים ממש הרגשתי כאילו הייתי שם איתם. הרבה פעמים אחרי השיחות עם ניצולי השואה היו לי ביעותי לילה. חלמתי שממש מובילים אותי למשרפות. ולתאי הגזים".
בספר מתוארים רגעים מצמררים בהם המוות רובץ לפתח, ובכל זאת, יהודים, נשים וגברים כאחד, מצליחים לגייס ברגעי האופל הללו את ההומור. איך זה ייתכן?
"מסתבר שאפשר לצחוק על הזוועות הכי נוראיות. אחת הבדיחות שהסתובבה באושוויץ הייתה על השלט הנורא בכניסה למחנה- 'ארבייט מאכט פריי' (העבודה משחררת). היהודים הוסיפו חרוז באידיש 'אין קרימטוריום דריי'. כלומר, 'העבודה משחררת במשרפה שלוש'. ובמילים אחרות- אחרי שנכנסים למשרפות משתחררים מעבודה".
על מה עוד צחקו?
"אנשים צחקו הרבה על אוכל, כי הרעב היה נורא. אי אפשר להבין את הרעב במחנות. אנשים היו רעבים 24 שעות ביממה. הם חשבו רק על אוכל. תמורת פת לחם הם היו מוכנים לעשות הכול, אבל ממש הכול. ובמצב כזה ההומור שימש להם כמנגנון הגנה. ההומור שרווח שם היה בעיקר הומור עצמי".
למחקר שערכה אוסטרובר היא ראיינה 55 ניצולי שואה, מרביתם היו נערים ונערות בתקופת השואה. "הכוכבת שלי הייתה לילי ריקמן ז"ל מהונגריה. ממנה קיבלתי את ההומור הכי משובח. היא שרדה את התופת ונפטרה בשיבה טובה אחרי שעלתה לארץ והקימה משפחה".
לילי ריקמן, עליה מספרת אוסטרובר בחיוך מתגעגע, הייתה בת 16 בלבד כשהגיעה ברכבת לאושוויץ. לדבריה, נוסעי הרכבת לא הצליחו לראות דבר, שכן החלון היה מסורג. "זה היה חלון קטן. גם אני רציתי לראות איפה נמצאים", סיפרה ריקמן לד"ר אוסטרובר בזמן המחקר. "אז חברה שאלה: 'מה את כל כך רוצה לראות?'. אמרתי: 'אני פשוט רוצה לראות את הכרטיסן, מפני שאין לי כרטיס. אני רוצה לראות מתי יעלה'".
האם אמונה דתית עזרה בשואה?
"לא בדקתי את העניין. מבין המשתתפים במחקר שלי רק לילי, הכוכבת שלי, הייתה דתית. היא סיפרה שכאשר ראיינו אותה לסרט השואה של שפילברג, שאלו אותה מה הציל אותה. כולם היו בטוחים שהיא תגיד – הדת והאמונה, אבל היא הפתיעה ואמרה – 'ההומור הציל אותי'".
האם אנשים עם חוש הומור שיודעים לצחוק גם בעתות מצוקה, חיים יותר שנים לדעתך?
"אני חושבת שכן, מה שבטוח שהם חיים טוב יותר".
במחקר שערכת שמת לב אם היה הבדל כלשהו בין ההומור הנשי להומור הגברי בזמן השואה?
"נשים צחקו יותר. בכלל נהוג לומר שנשים נהנות יותר מהומור בעוד גברים מייצרים הומור. אנשים במחנות ההשמדה צחקו על הכול. הם אפילו צחקו על המשרפות על הגרמנים. זה היה הומור שנבע מתסכול. לפעמים ההומור אפילו הציל. מספרים על ילד בן עשר שעמד בתור של הילדים לפני הכניסה לתאי הגזים. כולם עמדו עצובים ובוכים והילד בן העשר פרץ בצחוק. החייל הנאצי ששמר עליהם ניגש ושאל את הילד- 'למה אתה צוחק?' והילד ענה לו – 'אני הולך למות ואני עוד עומד בתור בשביל זה'. הקצין הנאצי צחק ושיחרר את הילד, שניצל ושרד את השואה. צריך להבין", מדגישה אוסטרובר, "הומור מרחיק אותך מהסיטואציה, יוצר הזרה. כאילו את לא שם. 'ראינו את העשן עולה מהארובות ובכל זאת חשבנו שאולי לנו זה לא יקרה', הם אמרו לי. כתוצאה מהגישה הזאת, היו באושוויץ ובכל הגטאות תיאטראות בידור, מקהלות ותזמורות של יהודים. יחד עם זאת, חשוב לציין שברוב המקרים הצחוק לא הציל. רוב מספרי הבדיחות נספו. אלה ששרדו טוענים שההומור הקל ועזר".
ההומור כמרד רוחני
"הגענו לאושוויץ. אחרי שגילחו לכל הבנות את השיער כולן בכו ואני פרצתי בצחוק. שאלו אותי הבנות- 'ממה את צוחקת?' ועניתי – 'אף פעם לא קיבלתי תספורת חינם'. הן אמרו לי- 'תראי איך אנחנו נראות! איך את יכולה לצחוק?' עניתי- 'במצב הזה יש שתי אפשרויות, אפשר לבכות ואפשר לצחוק'. אני בחרתי לצחוק" (לילי ריקמן ז"ל)
ספרה של אוסטרובר מנסה להבין את התפקיד הפסיכולוגי שמילא ההומור בעת השואה. כיצד שימש כמנגנון הגנה שסייע ליהודים לשרוד את הנורא מכל. לטענתה, ההומור לא שינה את מצבם האובייקטיבי אבל כן השפיע על התחושה הסובייקטיבית וסייע באינטראקציה החברתית היום-יומית. עם זאת, כשהחלה במחקר שלה, היסטוריונים בכירים הזהירו את אוסטרובר שאין טעם לחפש היבטים הומוריסטיים בחייהם ובנסיבות מותם של היהודים בשואה.
היו היסטוריונים שהזהירו אותך, אבל מה עם הניצולים עצמם? לא הייתה התנגדות לעצם הניסיון שלך לעסוק בהומור בתוך מציאות כל כך חשוכה?
"בתחילת המחקר שלי היו גם ניצולי שואה שפנו אליי בכעס ושאלו – 'את הולכת לעשות צחוק מהשואה?' עניתי להם – 'אני הולכת להראות את גדלות הרוח של האנשים האלה. ההומור הוא בעצם מרד רוחני. כאילו אמרו- 'לקחתם לנו הכול, אבל את האנושיות אתם לא יכולים לקחת'. הרבה מניצולי השואה התנגדו למחקר שלי מחשש שמי שיקרא על צחוקים והומור בשואה, יגיד- 'אם היה להם מצב רוח לצחוק, אולי הם לא כל כך סבלו'. בתגובה לטענות האלה אמרתי שאני לא מחלקת פיצויים. לא צינזרתי. מי שיגיד שלא היה הומור בשואה, משקר", היא אומרת ללא היסוס, "היה שם המון הומור שחור. והמון הומור עצמי".
איך התגלגלת בכלל לנושא הזה?
"בעבר הדרכתי וליוויתי קבוצות של בני נוער במסע שלהם לפולין ותמיד היו איתנו ניצולי שואה שהגיעו כעדים לספר. נכון שאני לא הייתי בשואה. גם ההורים שלי שעלו לארץ לפני מלחמת העולם השנייה לא חוו שואה, אבל המשפחה של אימא שלי ברובה נרצחה באושוויץ. כשהגעתי לאושוויץ בתור מדריכה התעורר בי הניצוץ לכתיבת הדוקטורט.
"אני זוכרת שבפעם הראשונה שהדרכתי במשלחת נוער למחנות ההשמדה בפולין יצא איתנו ניצול שואה בשם יהודה גלאי מהונגריה, שהיה עד וסיפר לבני הנוער על זוועות השואה. זה היה ניסיון ראשון שלי כמדריכת נוער לאושוויץ. הייתי מלאת חרדות. יהודה סיפר על הומור בשואה ואני שאלתי – כיצד ייתכן שהיה הומור בשואה? והוא ענה לי בפשטות – 'את לא יודעת? הומור זה מנגנון הגנה'. זו הפכה להיות הכותרת לעבודת הדוקטורט שלי שיש בה גם היגדים שנאמרו בשואה וגם קריקטורות וציורים שצוירו בשואה".
היית אומרת שהומור זה דבר רציני?
"כן, בפירוש. הומור זה לא בדיחות. ההומור בא להגן עלינו. בהומור לא תמיד צוחקים. לפעמים רואים רק עווית בזווית הפה, אבל כולם מודים שההומור עודד את ניצולי השואה ברגעים הקשים ביותר".
איך ילדים מגיבים כשאת מרצה על הומור בשואה?
"אני מרצה בפני בני נוער. להרגשתי אין להם כוח לשמוע על הזוועות, אבל כשאני מציגה את הנושא דרך ההומור, הם מגיבים בהתעניינות. הם מרגישים יותר בנח, שואלים שאלות ומתעניינים".
את אישית נעזרת בהומור?
"כן. טיפלתי באימא שלי לפני מותה כשהיא הייתה במצב קשה מאד. הסבל שלה היה נורא. היא הייתה בת 92. אהבתי אותה מאד ובלי ההומור לא הייתי מסוגלת לעמוד בזה".
את גם ממייסדות האגודה לחקר ההומור בישראל. ממי ירשת את חוש ההומור ואת הצחוק המתגלגל שלך?
"מאבא שלי. הוא צחק המון. בעצם הוא תמיד צחק".
