למה כדאי לשאוף לבינוניות?

מרגע הלידה שלנו, מצופה מאתנו לעמוד באיזשהו סטנדרט קבוע מראש. אם זו עקומת משקל ברגע הלידה, בדיקת התפתחות בטיפת חלב, מתי צריך להתחיל לדבר, מתי לדעת לקרוא, באיזה שלב לא ייתכן שלא תדע את לוח הכפל או לפתור משוואות. זה ממשיך עם ממוצע בבגרויות, פסיכומטרי, גזרה ומשקל גוף. להכל יש טבלאות וציון אידאלי. צמחנו בתרבות שהכל בה מדיד. יש ערך קלורי לכל סוג מזון, יש ניקוד לכל קורס שנלמד, וכמובן שיש משכורת. תג מחיר שקובע מי מאוד "מצליח" ומי פחות.

תפיסת עולם כזו שמקבעת יעדים ומדדים עלולה ליצור תסכול בקרב אלו שאינם מגיעים ליעד. היא עלולה אף לגרום לקיבעון, להעדר גיוון ולחוויית כישלון. אבל כאשר יש יעד ברור יש וודאות ויותר מכך- יש לאן לשאוף. 'לשאוף', זו מילה נהדרת. כמה מעורר השראה לראות תלמיד הנאבק עם בעיות הקשב שלו ומוכיח שגם הוא יכול לעמוד באותם ציונים שנקבעו כסטנדרט להצלחה? כמה מעורר השראה לראות רץ אולימפי ששובר את השיא העולמי לאחר מסכת אימונים מפרכת? כך לימדו אותנו בתנועות הנוער, בכיתות, בספרי הילדות עליהם גדלנו: תסמן יעד, תשאף להגיע אליו, תתאמץ ותקטוף את פירות ההצלחה.

ואולי זה לא לגמרי ככה? אם כל התנועה בנפש האדם הנה לשאוף לנקודה מסוימת, מה קורה כל הדרך עד לאותו יעד? מה קורה עם מי שלא מסוגל להגיע ליעד ואפילו לא לממוצע? ומה קורה רגע אחרי, למי שצלח והגיע? לאן עכשיו הוא ישאף? 

בעל התניא לפני 200 שנה זיהה כנראה את הכשל הזה, ולכן מתחת לשם הספר הוא מדגיש כי לא מדובר על "נקודת יעד" אליה הוא מכוון בספר, אלא הוא מדבר על "דרך". והנה במילה אחת עברנו לעולם מושגי שונה לחלוטין בו הכל יחסי. 

ספר של בינוניים

וכך נכתב בתחילת התניא המכונה גם ספר של בינוניים: "מלוקט מפי ספרים ומפי סופרים קדושי עליון נ"ע מיוסד על הפסוק כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. לבאר היטב איך הוא קרוב מאוד בדרך שהיא ארוכה וקצרה בעזרת ה' יתברך"

אחד הדברים המהפכניים ביותר של "בעל התניא" רבי שניאור זלמן מלאדי, חקוק בשם שנתן לספרו. הוא לא כתב "כיצד תהיה בינוני" או "השאיפה לבינוניות". אלא הוא מספר לך משהו על עצמך שלא חשבת אותו קודם. מסתבר שאני ואתה – כולנו בינונים. להיות בינוני אצל בעל התניא זה לא – "להנמיך ציפיות לאפס ואז להפתיע את כולם בביצועים בינוניים", כשיטת ר' חנוך דאום. בינוני זה לא פרווה או באמצע, אלא מדובר נקודת מבט שונה על עצמך ועל החיים. 

האדם מרגע לידתו עולה על שביל ייחודי שנברא עבורו כמאמר חז"ל באופן דו משמעי ומקסים: "כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם" (משנה סנהדרין ד' ה'). בדרך הזו יש את האתגרים והיעדים שהם רק שלי. וזה נשמע, באוזן המערבית שלנו, קצת "לוזרי" כאילו אמרנו- "כולנו נקבל פרס ניחומים- נחלק לכל הכיתה גביעים". אלא שבעל התניא אינו מסיר ממך את האחריות לפעול, לעשות ולהצליח. להיפך. הוא לא נותן לך להאשים את ההורים שלך, את הליקויים שלך או את הבוס שלא מקדם אותך. הוא כותב מפורשות כבר בפתיחה :"בפיך ובלבבך לעשותו" (מצטט כמובן מספר דברים ל' יד).

בעל התניא מציב סכמה חדשה לשאלה- מיהו האדם? הוא לא מלאך קדוש עם שליחות אחת בעולם וצעידה מתמדת אליה. על אף שיש בנו עוצמות כאלו. האדם הוא גם לא בעל חיים שפשוט מתקיים לו במציאות, כדי שיהיה לו מענג ונוח. אם כי גם זה די קיים בנו. במהלך פרק א' ובהמשכו מסביר בעל התניא כי המזיגה הזו בין שני כוחות אלו, עמם צועד האדם בדרך, יום יום, זה מה שהופך אותו ל"בינוני". הבינוניות זו העמידה בתווך בין שתי נטיות אלו. גם ברגעי ההצלחה הגדולים וגם ברגעי נפילות מפוארות. עם ההבנה הזו ועוד סל תובנות שמעניק בעל התניא במהלך הספר נוכל להבין את עצמנו ולהיטיב לעצמנו את הדרך הזו, שהיא "ארוכה וקצרה".