פרשת וישב מסתיימת בפסוק: "וְלֹא־זָכַר שַׂר־הַמַּשְׁקִים אֶת־יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ׃" (מ, כג). השימוש בשני הפעלים בסמיכות מלמד שיש הבדל בין "העדר זיכרון" לבין "שכחה". כשאדם אינו זוכר אינפורמציה מסוימת, אין זה אומר שהוא שכח אותה, אלא, היא רק אוחסנה אצלו במקום שיהיה קשה יותר לשלוף אותה ולהשתמש בה. מאידך, "לא לזכור"- הינה פעולה מכוונת הנעשית על ידי האדם על מנת להדחיק את שארע לו. אי הזכירה, יכולה לנבוע מתוך רגשות שונים כגון מבוכה, פחד, צער, כאב, טראומה ועוד. שלא כמו העדר זיכרון, הרי ששכחה אינה נעשית במכוון אלא היא תהליך הדרגתי או ספונטני של אובדן מידע מהזיכרון לטווח ארוך. השכחה היא פעולה טבעית ואף הכרחית המהווה חלק בלתי נפרד מעיצוב הזיכרון.
בפרשת מקץ, ניתן למצוא מספר דמויות שפועלות במכוון על מנת ש"לא לזכור" אנשים מסוימים או מקרים שקרו בעבר. הדמות הראשונה הינה שר המשקים, שבמשך שנתיים אינו זוכר את יוסף פותר החלומות. ההסבר שהוא מספק להעדר הזיכרון הינו: "וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים, אֶת-פַּרְעֹה לֵאמֹר: אֶת-חֲטָאַי, אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם" (מא, ט). כלומר, שר המשקים מבין שסיפורו של יוסף מפגיש אותו עם הכעס שפרעה הפנה כלפיו עד כדי השלכתו לכלא. בהעלאת זיכרונות אלו מתעוררים אצלו רגשות הבושה והפחד מאחר והוא אינו יודע מה תהיה תגובת פרעה. לכן במשך זמן לא מבוטל הוא בוחר להדחיק את זכרו של יוסף וכמעט לשכוח ממנו.
הדמות השנייה שמשתמשת בפעולת הדחקת הזיכרון הינה יוסף. המטאור הצעיר בחצר פרעה, מצליח בזמן קצר לקשור עצמו לכל מקורות הכוח והשלטון במצרים, לחיות חיי מותרות ולהתהלך כבן מלוכה, אך העבר רודף אותו במחשבותיו ומעיק עליו. הוא רוצה לשכוח את התנהגות אחיו כלפיו, את המכירה לעבדות, את העבודה הקשה ואת בית האסורים. אך למרות רצונו לשכוח, יוסף אינו מצליח בכך, כפי שניתן ללמוד מהפסוק המספר על הולדת בנו הבכור: "וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת-שֵׁם הַבְּכוֹר, מְנַשֶּׁה: נַשַּׁנִי (השכחני) אֱלֹהִים אֶת-כָּל-עֲמָלִי, וְאֵת כָּל-בֵּית אָבִי" (שם, נא). אדם ששוכח, אינו מנציח בשם בנו האהוב את עובדת השכחה.
מכיוון שהשכחה אינה מגיעה, משתמש יוסף במנגנון ההדחקה ובחיי היום יום הוא פשוט "לא זוכר". אולם זיכרונות מודחקים צפים ועולים מבלי שיש לאדם שליטה על כך. פעמיים בפרשה, יוסף מוצף ברגשות עזים ונאלץ לצאת מהחדר כדי להתמודד עם זיכרונותיו ולבכות. בפעם הראשונה, היה זה כאשר ראובן הזכיר את חטא האחים נגדו (מב, כד) ובפעם השנייה, כשיוסף ראה את בנימין (מג, ל). מכאן, כדי לתפקד ולשרוד, רוב הזמן יוסף אינו זוכר אך הוא אף פעם לא מצליח לשכוח.
גם אחיו של יוסף חיים רוב הזמן חיים במצב של הדחקה ורצון ש"לא לזכור" את חטאם. העדר הזיכרון משרת אותם להמשיך את חייהם ולנהל מערכת יחסים קרובה עם אביהם. אך גם אצלם, במצבי קיצון, רגשות האשם של האחים צפים ומציפים אותם. כפי שעולה מדבריהם הנאמרים בעת היותם בכלא: "יֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת" (מב, כא). האחים אינם מסוגלים לשכוח את שעוללו ליוסף וגם אם היו מסוגלים, יעקב אביהם דואג להזכיר להם את הדבר: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם: יוֹסֵף אֵינֶנּוּ, וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ, וְאֶת-בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ, עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה." (מב, לו).
לאורך חייהם, עוברים אנשים חוויות שונות שאת חלקן הם היו מעדיפים לשכוח. המנגנון של העדר זיכרון, גם אם הוא זמני, מאפשר יכולת להתמודד עם אותן חוויות ולחיות את החיים עד כמה שניתן.
