סיפורה של דינה, בת לאה אשר ילדה ליעקב, הוא סיפור על שתיקה והשתקה.
מקובל לחשוב שהסיפור מתחיל כאשר דינה מחליטה לצאת ולראות בבנות הארץ (בראשית ל"ד, א') או אפילו מוקדם יותר, כשיעקב מגיע לעיר שכם וקונה שם חלקת שדה. אך למעשה, הסיפור מתחיל עוד קודם לכן.
סיפורה של דינה נפתח אי שם בחרן, בעת לידתה, כשהכתוב שותק ואינו מספק לקורא הסבר על מהות שמה. וזאת, בניגוד גמור לפירושים המובאים בהרחבה לשמות אחיה. סיפורה ממשיך בעת מעבר משפחתה את נחל יבוק: "וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא, וַיִּקַּח אֶת-שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת-שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו, וְאֶת-אַחַד עָשָׂר, יְלָדָיו; וַיַּעֲבֹר, אֵת מַעֲבַר יַבֹּק" (לב, כג). מסיבה עלומה, דינה נעדרת ואינה נספרת במניין ילדיו של יעקב, כאילו אינה קיימת.
חלקו הארי של סיפור דינה, המופיע בפרשת וישלח, מתרחש בשכם ואף מסתיים בו באקורד צורם, וזאת מבלי שהקורא יקבל מידע מספק על מה שעלה בגורלה. על פי הפשט ניתן לקרוא חלק זה של הסיפור בשני אופנים: יש שיקראו את הסיפור כמעשה אונס אכזרי בילדה, המסתיים בנקמת דם על ידי אחיה. ויש שיקראו את הסיפור כסיפור אהבה של זוג צעיר, המסתיים ברצח אכזרי על רקע חילול כבוד המשפחה.
הקריאות השונות נתמכות על ידי השפה הדו משמעית בה משתמש המקרא. דוגמה לכך ניתן למצוא בפסוק: "יַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר, הַחִוִּי–נְשִׂיא הָאָרֶץ; וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיְעַנֶּהָ" (לד, ב). פירוש אחד למילה "וַיְעַנֶּהָ" הוא התעללות, גרימת ייסורים. פירוש המחזק את העובדה שמשכב חמור עם דינה היה אונס שאי אפשר להתכחש לו. אולם, פירוש אחר למילה "ַיְעַנֶּהָ" הוא מתן תשובה או תגובה לדברים שנאמרו. פירוש זה, נותן תוקף לקריאה הרואה ביחסי שכם בן חמור (בנו של נשיא הארץ) ודינה כיחסי אהבה. שכם הוא היחיד שבאמת רואה את דינה, קורא בשמה ומגיב לדבריה ולרצונה. כפי שעולה גם מהפסוק: "ותִּדְבַּק נַפְשׁוֹ, בְּדִינָה בַּת-יַעֲקֹב; וַיֶּאֱהַב, אֶת-הַנַּעֲרָה, וַיְדַבֵּר, עַל-לֵב הַנַּעֲרָה" (שם, ג)
בין אם סיפור דינה מספר על אונס או בין אם על מימוש אהבה, קיימת עובדה אחת שעליה קשה לחלוק: בקרב בני משפחתה, דינה היא דמות מושתקת, פסיבית, חסרת קול שאינה מחליטה על גורלה. לאורך כל סיפורה, היא אינה מתקשרת עם יתר הדמויות ואינה עושה דבר למען עצמה, למעט שתי פעולות חשובות: יציאה וראיה. פעולות אלו, המנתקות אותה מחיק משפחתה, מקבלות גינוי אצל חלק לא מבוטל מהפרשנים, הרואים בהן סיבה לאונס שדינה עוברת. פרושים אלו מסוכנים ויש לדחותם על הסף, בעיקר בגלל שהם נוטלים את האשמה המוחלטת ממבצע האונס ומטילים אותה על הנאנסת.
ראוי גם להסתכל על פעולות היציאה והראיה של דינה כנקודות אור בסיפור, הקוראות תיגר על המקום ועל העדר הנוכחות שבו היא חיה. האומץ של דינה לצאת ולראות בבנות הארץ הינו שלב אחד לפני פעולת "הדיבור". כדי שאדם ידע לאן ליבו שייך, מה הם רצונותיו האמתיים ואף יוכל להביע אותם ללא פחד, עליו לצאת החוצה ולראות מה קיים סביבו. לרוע המזל, דינה נעצרה בשלב הראיה, ולא מצליחה להביא את עצמה לידי דיבור עם משפחתה. גם לאחר שחמור לוקח אותה, המקרא אינו מספר על שיח המתקיים בין דינה למשפחתה. אף אחד מקרוביה אינו עוצר כדי לבדוק מה רצונה של דינה ותחושותיה.
שתיקה והשתקה יכולים לקרות בכל בית, אצל כל משפחה. עלינו כהורים וכמורים מוטלת חובה לחנך את ילדינו ולצייד אותם בערכים שיאפשרו להם לצאת אל העולם, לראות אותו כפי שהוא, כך שיוכלו לומר את רצונם ואת שעל ליבם מבלי פחד ומורא.
