"אני לא קולט את זה", כועס דרור. "אני עושה הכל כדי לפייס אותה, והיא ממשיכה עם הכעס שלה, צועקת או שותקת בהתרסה. די, מיציתי. לא יכול להיות שאני משתדל והיא ממשיכה להיות בשיא העצבים שלה. אני את המאמץ שלי עשיתי", הוא אומר בייאוש.
דרור אכן עשה מאמצים, אך לא לקח בחשבון היבט אחד: הפיזיולוגיה של הכעס. אנחנו רגילים לחשוב על כעס כעל רגש, וזה נכון. אך הוא לא רק רגש, הוא גם גוף. לכעס ישנם הרבה היבטים פיזיולוגיים: בזמן כעס לחץ הדם עולה, קצב הלב מתגבר, הדופק מאיץ והאנדרנלין מוזרם מהמוח לדם במינונים גבוהים. לכן, כדי שנוכל להתמודד היטב עם כעס, חשוב להבין לא רק את ההיבטים הרגשיים שמהם הוא נובע, אלא נדע לכבד את המנגנון הפיזי שהוא מייצר. אז בואו ונכיר אותו.
לפיזיולוגיה של הכעס יש חמישה שלבים:
- שלב הטריגר – מישהו אומר או עושה דבר שמצית את הכעס בתוכנו.
- שלב הרפלקס – הגוף מגיב לכעס וכאמור הלב, הדופק המוח עושים את שלהם.
- שלב העייפות – מכירים את זה שאחרי כעס מאוד גדול פתאום משתחררת לכם בגוף מעין עייפות/מותשות ("די, אין לי כוח לריב הזה")? הדבר מתרחש כיוון שהגוף לא יכול להחזיק רמות גבוהות של לחץ דם, קצב לב וכן הלאה- לאורך זמן, ולכן לאחר כ-20 דקות של כעס הגוף חייב להחזיר לעצמו בהדרגה את התפקוד הרגיל. התוצאה היא עייפות.
- שלב המחויבות – לאחר שרמות הכעס הגבוהות פחתו, האדם יכול להחליט האם הוא מחויב להמשך המריבה ואז יאמר לעצמו אמירות פנימיות שיחדשו אצלו את הכעס ("הוא בכוונה עושה לי את זה", "אמא שלה בדיוק אותו הדבר"), או שהוא מחויב לפיוס ויחתור להשיגו.
- שלב הפיוס – זהו השלב בו האדם פתוח לשיח, לשיתוף ולהגעה לתובנות מקדמות.
דרור, המטופל מהקליניקה, ניסה לפייס את אורית כאשר היא הייתה בשיאו של שלב הרפלקס. לכן, גם אם רצתה, גופה לא היה בשל לפיוס. דרור פירש את התנהגותה כהתנהגות רצונית ומכאן התגלגלה לה מריבה נוספת. דרור, כמו רבים מאיתנו, נפל למלכודת בה שני הצדדים מפסידים: הוא מרגיש מצידו שעשה את המאמץ ליצור פיוס ולא קצר את הפירות, והצד הפגוע לא חש שקיבל את המענה לו היה זקוק. כך, באופן אירוני ועצוב, שני בני הזוג מרגישים פגועים והיכולת שלהם ליזום התקרבות בקונפליקט הבא שלהם תהיה נמוכה יותר.
חשוב שנזכור כי הסיפור הפיזיולוגי של הכעס נכון לגבינו, כפי שיהיה נכון על בני הזוג שלנו, ילדינו, תלמידנו ובכל מערכת יחסים בחיינו. מערכת זו מועצמת במיוחד אצל המתבגרים שלנו, שחווים את התגובות הפיזיולוגיות באופן עוצמתי יותר ומתקשים לייצר מנגנוני הרגעה עצמיים. לכן, בעיקר מולם, חשוב לזהות את שלב הטריגר ולכבד אותו. תגובה לא מותאמת מצדנו המבוגרים עלולה להזין מחדש את המערכת שלהם ולהצית מחדש את התגובות הפיזיולוגיות המועצמות, אותן נפגוש בצורת צעקות, טריקות דלתות או התנהגות כוחנית אחרת.
אז איך נעבוד נכון עם הפיזיולוגיה?
השלב הראשון הוא שנכיר את השלבים השונים ובעיקר שנזהה את הסימנים הפיזיולוגים המצביעים על היחלשות מנגנון הרפלקס. כלומר, אלמד לזהות מהם האותות שהגוף שלי משדר לי, המעידים שהוא נרגע ובשל לפיוס. כך גם לגבי בן זוגי וילדיי – אלמד לראות את הגוף שלהם וללמוד אותו. השלב השני הוא הצ'ק אין: כאשר אני מזהה שהגוף של בן-זוגי או ילדיי בשל לעבור לשלב הבא, זה הזמן לבדיקת צ'ק-אין קצרה מולו, הבודקת האם הוא מוכן להתקדם להתקרבות. שאלה פשוטה כמו "מתאים לך לדבר עכשיו" יכולה לעשות את ההבדל בין פיוס מרגיע להידרדרות נוספת במריבה.
אז אם אנחנו רוצים להתמודד נכון עם הכעס, בואו ניתן כבוד לפיזיולוגיה שלו.
