״פשיזם הוא אידאל שלא נותן לנו מנוח״, בציטוט הזה של ג׳ובני ג׳נטילה, נפתח סרטו החדש של יגאל בורשטיין, ״המיטות שלנו בוערות". בורשטיין, שכל אוהבי הקולנוע נתקלו בשמו לפחות פעם אחת, כבמאי, תסריטאי, מבקר וחוקר, מציע לנו שיעור קצר בהיסטוריה של הפשיזם. הוא עושה זאת מנקודת מבטו ובסגנון קולנועי שמאפיין את "הגל הצרפתי החדש", כששחקנים המגלמים רעיונות היסטוריים (כן, כן, רעיונות ולא דמויות) פונים למצלמה באופן ישיר, כאילו הם מדברים ישירות אלינו. המונולוגים השונים שצולמו ברחבי תל אביב, בסיטואציות יומיומית כביכול, מבוססים על טקסטים ונאומים שנכתבו ונאמרו בין השנים 1893-2019.
הסגנון המיושן הזה ושילובו כמעין דוקו, יוצר תמהיל מקורי ושאפתני שמסייע לצייר מהלכים היסטוריים באמצעות מונולוגים המציגים תמונת מצב לפשיזם הישראלי המתהווה. אלא שנקודת התצפית של האדם ה״נכון״, מעוררת את השאלה מיהו האדם הזה, זה שמבטו "נכון" משל אחרים? וכאן, חסרה נקודת מבט מאזנת. ולכן, הסרט, על אף העובדות ההיסטוריות, נשאר ברמה הפרסונלית, עם נקודת מבט אחת ספציפית ופרשנות אישית.
אקדים ואומר שאני לא אדם פוליטי ושאין לי כוונה לבקר את המסרים של בורשטיין. תמונת המצב המדאיגה שהוא מציג היא לא לגמרי מופרכת. אך כמבקרת, חשוב להסב את תשומת הלב שהתשקיף של בורשטיין הוא סובייקטיבי, בניגוד לדוקו אובייקטיבי. ככזה הסרט הוא על גבול העלילתי. אם נתייחס כך, אולי נוכל להעריך מעט את האידאולוגיה המסוגננת ואף את הביקורת הטמונים בסרט.
התמונה הראשונה המופיעה בסרט, מציגה לנו את חוף הים בתל אביב. התמונה מציגה הווה שלו, אפילו שאנן. ״קראתי פעם איפשהו״ נשמע לפתע קולו של בורשטיין, בוויס אובר, ״שישראל נמצאת בראש העמים המאושרים. כך על פי מדד האושר העולמי״ ובסיום האקספוזיציה הפותחת, בה הוא מונה את מדינות המדד, הוא מסכם ״מקובל עליי, אני גר בת״א, קרוב לים״. באותה נשימה מוסיף בורשטיין את השאלה, המטרידה והמנקרת שהוא שואל את עצמו: ״עד מתי כל זה יחזיק מעמד?״. ואם לרגע נדמה שהשאלה רוחנית, כי היקום שברירי ואף אחד לא יודע מה יעלה בגורלו בעוד רגע קט, הרי ששאלתו של בורשטיין היא למעשה שאלה פוליטית. בורשטיין לוקח אותנו למסע בזמן, כדי להציץ על הגותם של הפשיסטים הבולטים. כשהוא מכניס אותנו לזיכרונות משואת יהדות אירופה, בין התמונות והמילים, ישנה תחושה של רגש מתפרץ ואולי זה קשור לביוגרפיה האישית של בורשטיין כבן לניצולי שואה.
וכך, בהמשך, בזה אחר זה, מופיעים השחקנים, שלכאורה נתפסים בשלוות יומם הפשוטה, וכאמור מגלמים במונולוגים שלהם רעיונות פשיסטיים. תחילה, דני מוג׳ה מספר לנו על המסה של מוריס בארס, הצרפתי, נגד הזרים. זה משליך אותנו למבט על הפרעות באיטליה ולרעיון שהאדמה והמתים מעצבים את קיומנו. איטליה נדבקת בפשיזם עם הרעיונות שמביא איתו בניטו מוסילני. את הרעיונות האלו מגלם במונולוג שלו, רמי ברוך, תוך כדי אימונים בחדר כושר. משם ממשיכים לספרייה באוניברסיטת ת״א. פיני טבגר ודורון צברי מדברים בקולניות על הישראלים שהעריצו את מוסליני ובעוד השניים מושכים בספרייה מבטים, מרצד ברקע טקס שריפת הספרים בברלין על ידי גבלס בשנת 1933.
הסרט כולל תיעוד ארכיוני של ישעיהו לייבוביץ, שצילם בורשטיין במתנ״ס בעיר מעלות. בתיעוד לייבוביץ׳ נשאל אם תתכן במסגרת הציונות מלחמת אזרחים. תשובתו של לייבוביץ' מצמררת, אך לא אספר אותה כדי להימנע מספוילרים. בהמשך ללייבוביץ, כמו במחרוזת "הקשרים פשיסטיים", יוצא מבניין בית המשפט, עו״ד, בגילומו של דורון תבורי, המציין ש״פוליטיקה מבוססת על ההבחנה בין ידיד לאויב״. כשיגיע אל ביתו הוא ישמע מבעד למסך הטלוויזיה את נאומה של ציפי חוטובלי, וקולה של סיון רהב מאיר יסכם שבג״ץ שולט. תבורי מכבה את מסך הטלוויזיה ופוסק שהמונופול שייך לריבון.
בין כל הדמויות הגבריות תפציע גם השחקנית שירה פרבר, כשלצדה הבמאי מיכאל גורביץ׳, עם הרעיונות של הנס רייטר והיינריך הימלר, ובתוכם- ״לא נוכל להרוג מבוגרים אם ילדיהם ונכדיהם יגדלו לנקום את מותם״ ו"חביבות והגינות הם רק כלפי אחים לדם ועד לבעיה היהודית".
סצנת הסיום מובילה אל מסר דידקטי ובעייתי. בורשטיין שוזר חוט דק המחבר בין הפשיזם האירופאי ההיסטורי לבין רעיונות של אנשים כמו רחבעם זאב גנדי ז״ל ושל ד״ר ישראל אלדד, מייסד ארץ ישראל השלמה. בסצנות הסוגרות את הסרט מופיע קולו של הרב חיים דרוקמן, המדבר על שלמות הארץ ומופיעים ציטוטים מתוך הספר "תורת המלך, דיני נפשות בין ישראל לעמים״ של הרב יצחק שפירא, מתוכם משתמע שהרג תינוקות וחפים מפשע, מספקים את הצורך בנקמה בגויים. תפיסה זו מגובה גם בציטוטים של הרב יצחק גינזבורג והרב יוסף אליצור. התמונה שמקנחת את האידאולוגיה המושטחת הזו, היא חגיגות חניכי ״תורת המלך״ בעקבות רצח תינוק פלסטיני ושני הוריו בכפר דומא בשומרון.
שרשרת האירועים ההיסטוריים והצלבתה עם דמויות בנות זמננו ברורה. הנרטיב שמספר לנו בורשטיין מולבש היטב ברעיונות פאשיסטיים כדי לבקר את הימין הקיצוני בישראל. הוא אינו מסתיר את השתייכותו התל אביבית, הרגועה והמודאגת. ואם שמענו לא אחת את הביטוי ״מדינת תל אביב״ הרי שסרט זה ממחיש היטב את פערי העולמות בין אלו החיים בתל אביב למי שחי מחוצה לה.
״המיטות שלנו בוערות״, הוא סרט חשוב כדי להבין את הלך הרוח ואת השאלות שמטרידות את המתבוננים מבחוץ- על האידאולוגיה הימנית השמרנית
