בבית החולים רמב"ם בחיפה עתיד להתקיים בקרוב מחקר מדעי, ראשון מסוגו, על הנושא הכאוב של לידות שקטות, כלומר, לידה של תינוק ללא רוח חיים. מחקר שהוא בבחינת בשורה לאלפי משפחות שחוו את הטראומה של לידה שבסיומה נותרת דממה קשה וכואבת, בניגוד ללידה רגילה בה הרך הנולד בוכה מיד עם צאתו לאוויר העולם.
שמו המדעי של המחקר הוא "בחינת התערבות בטכניקת יומני אמנות המתבססת על המודל הדו מסלולי להתמודדות עם אובדן. על תהליכי מנטליזציה, ויסות רגשי ותפקוד פסיכו חברתי אצל נשים שחוו לידת עובר מת (IUFD)". בפועל, מדובר בקבוצת פיילוט לנשים שילדו בלידה שקטה בשילוב של עבודה עם יומני אמנות. מטרת יומן האמנות במחקר זה היא להנכיח את הקשר עם התינוק המת. המחקר נערך עם שישים נשים שילדו תינוקות ללא רוח חיים בחמש שנים האחרונות.
פרופ' עידו שולט, מנהל "היחידה לרפואת האם והעובר" ברמב"ם ומי שעומד בראש המחקר, מספר שהרעיון נולד בעקבות המפגש שלו עם נשים בשעות הקשות לאחר הלידה והמצוקה שזיהה אצלן. "באמצעות המחקר הזה אנחנו מנסים להגדיל את הארסנל הטיפולי. אני רואה את הנשים האלה ברגעי המשבר הקשים ביותר. אם הטיפול הזה ביומני אומנות יעזור זה ממש נפלא", אומר פרופ' שולט באופטימיות זהירה.
מה הסיבות ללידה שקטה ?
"יש סל רחב של סיבות כמו תאונות, מחלות גנטיות, זיהומים, הפרעות קרישה, התפרדות השליה ועוד. יש גם לידות שקטות שאנחנו הרופאים לא מבינים את סיבותיהן. בין אם אנחנו יודעים את הסיבה ובין אם לא, לידה שקטה היא אירוע טראומטי מבחינה פיסיולוגית ופסיכולוגית למשפחה ובעיקר לאישה. הנושא הזה בעצמותיי", אומר פרופ' שולט בגילוי לב. "אני מעל עשרים שנה מלווה כרופא נשים משפחות בהליך הרחבת המשפחה. במקרים בהם נולד ילד מת, זו אבן קשה בחיים. החיים אחרי הם לא החיים שלפני. אובדן תינוק בלידה שקטה, הוא ממש כמו אובדן ילד בוגר, רק בלי ההכרה של הסביבה. כאשר תינוק נולד מת, חסרה לנשים היולדות ולמשפחה ההכרה וההבנה של הסביבה שבדרך כלל מגיבה במשפטים כמו- 'היא הרי לא הכירה את התינוק'. יחס מסוג זה מאוד פוגע ביולדת, בבעלה וגם בשאר הילדים שכל כך ציפו שאימא תחזור הביתה בשמחה עם תינוק והנה היא חוזרת בידיים ריקות ועיניים דומעות".
לחיות בצל האובדן
בישראל נולדים מידי שנה כ- 184 אלף ילדים, מתוכם 1400 לערך נולדים ללא רוח חיים. למרות הנתון שמצביע על מספר גבוה של לידות שקטות מדי שנה, עד לשנים האחרונות הנושא כמעט ולא דובר. משפחות רבות המשיכו לשאת את הכאב שלהן בשקט וחוו בדידות גדולה בתוך החוויה הטראומטית שעברו. מעבר לכך, בחלק מבתי החולים נהגו בעבר לקחת את התינוקות מיד אחרי הלידה ולקבור אותם בקבורה המונית עם עוד תינוקות מבלי שההורים ידעו היכן ילדם נקבר/ה. חוסר האפשרות להיפרד כמו שצריך מילדם הפך אצל הורים רבים את תהליך האבל לעוד יותר קשה ומאתגר.
"אימא ואבא שאיבדו תינוק בסמוך ללידתו ממשיכים לאורך כל חייהם לחיות בצל האובדן", אומרת מיה גרונר שמאי (44), אחת מיוזמות המחקר ברמב"ם ומטפלת באומנות, שילדה לפני חמש שנים את בנה גור בלידה שקטה. "המודל שאני פיתחתי מבוסס על מודל תיאורטי להתמודדות עם אובדן. פגשתי באוניברסיטת חיפה את פרופסור רובין, שפיתח מודל טיפול בנשים שאיבדו תינוקות שמתו במה שמוגדר מוות בעריסה", היא נזכרת בנסיבות שהובילו למחקר, "לאור המחקר שלו, פיתחתי מודל של 'יומני אומנות' שבהם הנשים שילדו תינוק מת מבטאות את כאבן דרך כתיבה וציור".
את הכאב על הלידה השקטה של גור חוו גם ילדיה של גרונר שמאי. בנה, אילון, ביטא את תחושותיו במאמר תחת הכותרת "הליצן העצוב". את המאמר שהתפרסם באתר של עמותת "חיבוק בשקט", הוא כתב לפני שנה, כשהיה בן 12: "הייתי בן 8. אני זוכר שאימא הבטיחה לקנות לי ערכת קסמים ותחפושת לפורים. אהבתי לעשות קסמים, אבל הסיפור שלי הוא לא על קסמים. הסיפור שלי הוא על איך הבנתי בגיל 8 שיש דברים שאי אפשר להחזיר בקסם. אני זוכר איך ברגע אחד, חג פורים, החג האהוב עליי, הפך להיות החג הכי שנוא ועצוב. בכיתי ובכיתי כי רציתי את האח הקטן שלי שכל כך ציפיתי לו", כתב אילון. "ההורים שלי קברו אותו בקיבוץ שלנו, ציירתי לו על אבנים. מאז אני מבקר שם רק לפעמים, אבל הוא איתי בלב תמיד. אימא שלי לא ויתרה ואחרי שנה וקצת נולדה לי אחות קטנה. היא מתוקה ומצחיקה וגם לפעמים מעצבנת, כמו אחות קטנה, ואני אוהב אותה ממש. אבל אני רוצה שתדעו שהחור שבלב לא נעלם, הוא תמיד יישאר".
תוך כדי שהיא מקריאה לי את הדברים שכתב בנה, גרונר שמאי נזכרת בקבורה של גור בקיבוץ משמרות בו הם מתגוררים, רגע שנחקק והשפיע על כל בני המשפחה: "גור קטן שלי חי בגופי תשעה חודשים ויצא אל אוויר העולם ללא רוח חיים. הוא היה תינוק קטן, טהור, דומה לנו, אך מת. שבוע לאחר לידתו קברנו אותו בליווי חברים קרובים בבית הקברות בקיבוץ, מטרים ספורים מביתנו. אני יכולה להגיד בפה מלא שהחיים שלנו מלאים בטוב כיום. אנחנו צוחקים הרבה, שמחים, נהנים לראות את ילדינו גדלים, אך לצד החיים השלמים הללו מתנהל בתוכנו עולם מקביל, עולם אשר בו לא ניתן לשכוח שיש לנו עוד ילד, ילד שלא רשום בספחי תעודות הזהות שלנו, ילד שמתקיים בלבנו ואין יום שעובר ואנו לא חושבים עליו"
"שישה בעולם הזה וילדה אחת תחת כיסא הכבוד"
מדי שנה בחודש אוקטובר מציינים בעולם את חודש המודעות ללידה שקטה. אובדן עובר בתקופה שבין השבוע העשרים להריון ועד ללידה, נקרא ״לידה שקטה״ ואילו אובדן עובר לפני השבוע ה-20 להריון מכונה בדרך כלל ״הפלה טבעית״.
כששואלים את יסכה שומר (42), יועצת זוגית ומטפלת מינית, מייסדת מרכז "כלים שלובים", כמה ילדים יש לה היא עונה מבלי להסס: "שישה ילדים, חמישה בעולם הזה ויש לנו ילדה אחת תחת כיסא הכבוד, בשם אדמה, שמתה בלידה שקטה, אבל היא תמיד אתנו בלב".
איך הילדים שלכם הגיבו כשחזרתם מבית החולים בלי אדמה?
"למדנו מהילדים שלנו איך להתמודד עם הכאב. הבת הגדולה שהייתה אז בת 11 אמרה לנו אחרי שנודע לה – 'כשסיפרתם לי הייתי עצובה, אחרי זמן קצר נרגעתי. אתם הרגעתם אותי'. 'איך הרגענו?' שאלנו, והיא הפתיעה ואמרה בפשטות- 'גם במהלך ההיריון לא הסתרתם ממני שיש בעיה'. למדנו ממנה שבאינטימיות של המשפחה, חשוב מאד לא להסתיר דברים שמתרחשים, גם אם הם קשים. חשוב לשתף את הילדים בתחושות ולא לייצר אוטופיה. בת נוספת שהייתה אז בת 8 סיפרה לחברות שלה- 'הייתה לי אחות. היא הלכה להתבודד והלכה לאיבוד'. והבן שנולד אחרי אדמה אמר לחבריו- 'הייתה לי אחות ירו בה חץ מקשת שפגע לה במוח והיא מתה'. הדמיון של ילדים מאוד מפותח ומאוד מסייע בהתמודדות ובעיבוד של האובדן. לכל אחד מהם היה סיפור משלו"
למרות שפגשו אותה רק לכמה רגעים קצרים יסכה ויהונתן שומר בחרו להעניק לביתם את השם אדמה. "כשאני מדברת עם נשים שחוו לידה שקטה אני ממליצה לתת שם לתינוק", מציינת שומר. "הרי ידוע שכאשר נשמה יורדת לעולם היא צריכה שם כדי לחזור איתו לעולם הבא. העובדה שנותנים שם לתינוק, מחזקת את הקשר עם התינוק. צריך להבין- התינוקת הזו לעולם תהיה התינוקת שלי".
מה היה באותם הרגעים בהם אדמה נולדה?
"ילדתי אותה בשבוע ה-41 להיריון. ידעתי לפני הלידה שאין לה דופק, שהתינוקת לא חיה. למרות זאת, ברגע הלידה ביקשתי להחזיק אותה, ממש החזקתי אותה, חיבקתי וליטפתי אותה. אלה היו רגעים מטורפים".
בדומה להורים אחרים שחוו לידה שקטה, שומר מצרה על כך שלא זכתה לליווי רגשי באותם רגעים. "מיד אחרי הלידה כשאני ובעלי כואבים ונרגשים שאלו אותנו אם אנחנו מוותרים על הקבורה. היינו מבולבלים ואמרנו כן. השארנו אותה בבית חולים וחברת קדישא דאגה לקבורה. אני יודעת שיש ילדים שנולדו ללא רוח חיים ובחברה קדישא דאגו לקבור אותם בקברים משותפים מה שנקרא 'קבר אחים'. זה אחד הקטעים הקשים ביותר בסיפור הזה. עד היום אנחנו לא יודעים איפה אדמה קבורה". למרות זאת שומר ובני משפחתה עולים בכל שנה ביום ההולדת של אדמה לחלקת הילדים בבית הקברות ועורכים לה אזכרה.
איך האמונה הדתית שלך השפיעה על מה שקרה?
"אני מאמינה שיש עוד ממדים של קיום, מעבר לממדים שאנחנו מכירים. אני בטוחה שיש הנהגה שמעבר והיא שאפשרה לי להיות באמונה. אני מאמינה שאדמה היא המורה שלי. בזכותה יש לי נוכחות מלווה בעולם הבא. אני מרגישה אותה וגם כותבת לה".
