כשהיינו ילדות היו מפזמים לנו את המשפט- "סבלנות לא קונים בשום חנות", שזה משפט חמוד שגרם לנו להרגיש לא בסדר עם חוסר הסבלנות שלנו. את האשמה על חוסר הסבלנות אנחנו סוחבות איתנו אל ההורות.
המקור לכל כך הרבה רגשות אשמה אימהיים הוא חוסר סבלנות. אימהות מגיעות אליי עם הרגשה שהן אימהות דפוקות כי הן צועקות, כועסות, לא פנויות להקשיב, מסרבות אוטומטית לכל בקשה. בדרך כלל התיאור הזה מביא איתו את המשפט- "ככה בדיוק אמא שלי הייתה, למה אני מעבירה לילדים שלי את כל מה שלא רציתי לעשות?". החיים המודרניים הם חיים חסרי סבלנות. אנחנו רגילות לקצר תהליכים, לקבל דברים מהר, ובתוך העומס והקצב המסחרר של חיינו, הסבלנות מאותגרת פי כמה. הזמינות התמידית לעבודה, הודעות מהסניף או הגן ושלל הסחות דעת, הגירויים הבלתי פוסקים וכמובן הקורונה עם הלחצים והבידודים שהיא מביאה- כל אלו מעלים מאד את רמת הסטרס בחיינו.
אז איפה ואיך קונים את הסבלנות הנחשקת הזאת?
הדרך הקלאסית להתמודד עם סטרס הולכת לכיוונים של מדיטציה וניתוק מהעולם המלחיץ. אני מאמינה גדולה במדיטציה או תפילה (אצלי זה כתיבת דפי בוקר), בניתוק בריא שמחבר פנימה, ואני אפילו מלמדת את זה. אבל אני גם יודעת שמעט מאד אימהות מצליחות להתנתק מהמציאות לפרק זמן משמעותי מדי יום. אם את יכולה להכניס לשגרת חייך פעולות שמחברות אותך לעצמך, נותנות לך מרחב לנשימה עמוקה יותר, אל תוותרי על זה. ובין אם את עושה דברים כאלו או לא, יש לך אפשרות להגיב יותר בסבלנות גם בזמן אמת. כשהילדים עושים משהו ממש מעצבן, יש לך מה לעשות כדי להיות יותר סבלנית. למען הכנות סבלנות תלויה בהרבה נסיבות, כך שגם האמא הסבלנית ביותר מאבדת את זה מדי פעם, וזה חלק טבעי מהחיים. ובכל זאת יש מה לעשות כדי להיות יותר סבלניות כלפי הילדים.
הכלל החשוב ביותר שפרופ' חיים עומר ניסח בצורה נהדרת הוא "לא להכות בברזל בעודו חם". בניגוד לאמרה המוכרת, בחינוך ההמלצה היא לחכות לזמנים קרים יותר כדי לחנך. כשאת כועסת, כשהילדה עשתה משהו שהקפיץ אותך, זה ממש לא הזמן לחנך. זה הזמן לפעול בצורה עניינית ושקטה כדי שיהיה לך יותר נעים. אם הילד שבר את הטלפון שלך בהתקף זעם, הדבר הנכון ביותר יהיה להרים את הטלפון, וללכת לחדר שלך להירגע. לפעמים לשלוח וואטסאפ לבן הזוג יכול לעזור לך לחזור לוויסות. גם אם המתבגרת התקלחה שעה וגמרה את המים החמים, הדבר הטוב ביותר יהיה להדליק את הבויילר ולנשום. את השיח החינוכי כדאי לעשות לאחר זמן, כשאת נרגעת והצלחת לראות את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר, או לעבד אותם עם בן הזוג או עם חברה, וגם הילד מרגיש פחות מואשם. כשיש מרחק בריא מהסיטואציה קל יותר להבין מה קרה וללמוד לפעם הבאה.
דבר נוסף שחשוב לזכור הוא שהילדים לא עושים דברים נגדך. ברוב המוחלט של המקרים ילדים לא פועלים נגד ההורים שלהם, כי האהבה והקבלה של ההורים היא צורך הישרדותי בסיסי עבורם. גם כשהילד הכי מעצבן אותך בעולם הוא לא מתכוון לפגוע בך, וכשאת מבינה את זה כבר משהו נרגע. ממש בזמן שהעצבים מתחילים לעלות לך תזכירי לעצמך שהוא לא רוצה לפגוע בך, ותראי איך משהו בך מתרכך ולפעמים אפילו נכנסת שם חמלה. השאיפה הבסיסית של ילד (ושל כל אדם בעצם) היא להרגיש אהוב ורצוי, וזו בעצם המוטיבציה שלו לכל מה שהוא עושה. גם כשהוא הכי פוגע, מטיח בך מילים קשות, נסגר מולך כמו קיפוד קוצני, כל מה שהוא מבקש זה אהבה. לאהוב את מי שמתנהג במרחק כלפייך זה קשה מאד, והנקודה הראשונה להתחיל ממנה היא ההבנה שזה מה שהוא מבקש, ושיש לך את היכולת לתת לו את זה. אולי לא עכשיו, בטח לא כשהוא מעצבן, אבל זה קיים ואפשרי ואת עוד תגיעי לזה.
