עמיתי חגי סגל הקדיש חלק מטורו בשבוע שעבר לדבריו של ח"כ אביגדור ליברמן, שטען כי חיילי צה"ל נופלים בעזה לשווא. אני חותם על כל מילה של סגל, בעיקר מפני שאין בסיס חשוב יותר לחוסן הלאומי מהטמעת תפיסת "מגש הכסף" ביחס לקרבן האיום שמשלמים הלוחמים הצעירים במערכה הקשה. כל אחד מהם הוא הרוג מלכות, והוא אכן מגש הכסף שעליו ניתנת לנו מדינת היהודים.
ואחרי ההקדמה הזו, בעיניי הדיון מוחמץ פה. כן, מחובתנו לשאול שאלות על האסטרטגיה של ממשלת נתניהו ביחס לרצועת עזה, ככל שישנה כזו.
העיר עזה, על החטופים המוחזקים בה, נמצאת דקות נסיעה מאופקים ומשדרות. במונחים של לוחמה מודרנית, זהו כמעט מגע ישיר. זו לא תימן ולא איראן, אלא מטרים ספורים מגדר הגבול, מרחק שצה"ל כבר חצה שוב ושוב מאז תחילת המלחמה. בחגים הקרובים ימלאו שנתיים לפרוץ המלחמה. החטופים שם, חמאס שם, ואנחנו לא שם. למה?
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
התשובה איננה מבצעית, משום שאין מחסור ביכולת מודיעינית או קרבית. צה"ל יכול לכבוש את העיר עזה ואת מחנות המרכז במאמץ מרוכז, ולכולם ברור שחמאס לא יוכרע כל עוד יש שטח שצה"ל לא נכנס אליו קרקעית מתוך חשש לחיי החטופים.
הדשדוש, הקטל וה"הותרו לפרסום", שלאסוננו הפכנו כמעט אדישים אליהם, הם תוצאה של החלטה מדינית המכוננת היררכיה מוסרית: השבת החטופים גם אם המחיר הוא מאות חיילים הרוגים, מערכה קרקעית לא נגמרת, כשל בהכרעה ושימור ארגון הטרור כריבון ברצועה. זוהי גישה המציגה את עצמה כמוסרית, אך בפועל מתעלמת מהשאלה הבסיסית שכל מערכת מוסרית אחראית חייבת לשאול: כמה חיי אדם תגבה כל אסטרטגיה?
כדי להבין את חומרת הבעיה כדאי לחזור לבסיס: מהי מוסריות? זהו דיון עתיק בין הגישה היהודית המבכרת את טובת הכלל על פני טובת הפרט ("אין פודים את השבויים יתר על כדי דמיהם"), גישות קלאסיות כמו של אפלטון, שראה בטובת המדינה את הביטוי של הצדק, וגישות תועלתניות (מיל, בנת'ם ואחרים) המבקשות "כמה שיותר אושר לכמה שיותר אנשים"; לגישות אלו, המצב הקיים משקף עמדה לא מוסרית בעליל של ממשלת ישראל.
לוחם מחטיבת הקומנדו בלחימה ברצועת עזה, יולי 25' | צילום: דובר צה"ל
גם בגרסה המודרנית של מקס ובר, המעדיף מוסר של אחריות (מהן תוצאות מעשיי?) על פני מוסר של כוונה (כוונתי טהורה), המשקל עובר מתום הלב אל גובה המחיר. נבחרי ציבור ומפקדי צבא נבחנים אפוא לא לפי טוהר המוטיבציה אלא לפי תבונת ההכרעה: האם פעלת באופן שהביא את התוצאה הפחות אסונית?
מולם ניצבת גישת המוסר האוניברסלי של קאנט, הדורשת לפעול לפי עיקרון כללי שאיננו תלוי בתוצאה. לגישה זו, הימנעות מסיכון חטופים נתפסת כהכרח מוסרי, גם אם המשמעות היא שצה"ל יקריב עוד ועוד לוחמים ולא יכריע את האויב.
אבל אנחנו לא בשיעור פילוסופיה פה, אלא בדיון על חיי אדם. ובדיון רציני שכזה, האסטרטגיה הנוכחית בעזה איננה עומדת לא במבחן התוצאה, לא במבחן ההיגיון ולא במבחן המוסר, בעיקר כי היא לא מחליטה שום דבר. אי אפשר למסמס, לדחות ולהחליט שלא להחליט. המחיר בדם ובשחיקה בכל שבוע שעובר הוא בלתי נסבל.
ההכרעה של טרומן
מדינות רציניות לא בורחות מהדיון הזה. בימים האחרונים של מלחמת העולם השנייה, לאחר שגרמניה הובסה אך יפן סירבה להיכנע, מקבלי ההחלטות בארה"ב ניצבו בפני הכרעה מוסרית יוצאת דופן: האם להשתמש בפצצת האטום החדשה, או להמשיך במערכה קרקעית שתביא בסופו של דבר לתבוסה יפנית ללא שימוש בנשק גרעיני?
הדיון לא היה פשטני. הוקמה ועדה בראשות מזכיר המלחמה הנרי סטימסון, ובהשתתפות גנרלים, מדענים ואנשי מוסר. חברי הוועדה חישבו: מהו מספר ההרוגים החזוי בכל תרחיש? התחזיות היו קשות: פלישה קרקעית צפויה לגבות בין 250 אלף למיליון חיילים אמריקנים הרוגים, ועוד מיליוני אזרחים יפנים, והמערכה תסתיים רק בשנת 1949, ובעלות של מיליארדי דולרים נוספים. לאור זאת נקבע שהטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי, עם כל האימה שבה, תסיים את המלחמה מהר יותר ותמנע שפיכות דמים גדולה בהרבה.
החלטה זו הייתה ועודנה נתונה במחלוקת. אך לא ניתן להכחיש את עקרון הבסיס שעמד מאחוריה: חישוב קר של התוצאות, מתוך אחריות מוסרית לאומית שמבינה היטב את משמעויות הישיבה על הגדר ואי ההכרעה.
פצצת "ילד קטן" על הירושימה. | צילום: מסך מיוטיוב
מדינה מוסרית אינה זו שמעדיפה את חיי אזרחיה על חיי לוחמיה או להפך. ברור שככלל הלוחמים אמורים להגן על האזרחים, ואי אפשר להתעלם מן ההקשר הישראלי שבו החטופים הם הפצע הכואב ביותר של 7 באוקטובר. אנחנו מרגישים אותם יום־יום כאילו הם האחים והאחיות הביולוגיים שלנו. אך הכרעה אסטרטגית של מדינה איננה יכולה שלא להתייחס גם לתוצאה הכוללת של חיי אדם שיינצלו או יאבדו. לא יכול להיות שאי־סיכון האחים שלנו הוא השיקול היחידי.
אסטרטגיה היא הכרעה מוסרית, וחובה לחשב אותה באומץ. במובן הזה, הכישלון היחסי של ישראל ברצועה איננו רק מבצעי, הוא מוסרי. הוא נובע מהיעדר חשיבה רציונלית על המחירים האמיתיים של כל בחירה. אנחנו חייבים להתחיל לשאול את השאלה הכמותית ולהיזכר בקושיה התלמודית העתיקה: "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי". ובתרגום לעברית אקטואלית: מה ראית שהדם של החטופים אדום יותר? שמא דמם של הלוחמים אדום יותר.
במובן הזה, דווקא מי שיצא להילחם מבין את הדילמה. דווקא מי שמוכן להקריב את חייו ולמות למען החטופים, חייב לשאול: האם נכון שהמדינה תתעקש להשיבם חיים, גם אם לשם כך נמשיך לקבור את ילדינו בזה אחר זה, בלחימה שאיננה נגמרת.