מי שחושב שהמתח העדתי בציבור הדתי־לאומי הוא נושא לא רלוונטי, נחלת העבר, היה צריך להגיע ביום שני השבוע לאוניברסיטת בר־אילן כדי להיווכח עד כמה הסוגיה העדתית בציונות הדתית חיה ובועטת. 'המזרוחניקים והמזרחים', זה היה שם הכנס שעסק בציונות הדתית ויוצאי ארצות האסלאם, שהתקיים מטעם 'מרכז דהאן – המרכז לחברה, תרבות וחינוך במורשת יהדות ספרד'. זה לא רק האולם הגדול שהיה מלא עד אפס מקום לאורך רוב שעות היום, אלא בעיקר המעורבות הרגשית של רבים מהיושבים בקהל, שלא נתנו לאירוע להתנהל ככנס אקדמי קר, והתעקשו, לעתים באופן מוגזם, לשתף את הנוכחים בתחושותיהם ובחוויותיהם האישיות.
ד"ר שמעון אוחיון, מנהל המרכז פתח את הכנס ודיבר על הצורך לשלב יותר את מורשת יהדות המזרח במערכות חברה וחינוך בציבור הדתי־לאומי. כחבר ועדת ביטון להעצמת הזהות של יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך, טען אוחיון שדיוני הוועדה לא זכו להתייחסות מספקת ולדיון ראוי בעיתונות הדתית־לאומית. לדבריו, "זהו מחדל של הציונות הדתית, שאינה מגלה מספיק רגישות לשילוב נושאים חברתיים ומורשת מזרחית בתוכניות הלימודים ובהוויה התרבותית שלה". ההתעלמות הזאת, הבהיר אוחיון, יוצרת תחושת ניכור בקרב מזרחים שבעבר היו נאמנים לציונות הדתית וראו בה את ביתם, אך בהמשך נטשו אותה. כדתי־לאומי שהחל את דרכו הפוליטית בבית היהודי אך בסופו של דבר מצא את דרכו לכנסת דרך ישראל ביתנו והליכוד, דיבר אוחיון מן הסתם גם מהרהורי לבו.
אחת ההרצאות המעניינות בכנס הייתה של ארז טרבלסי מאוניברסיטת בר־אילן, שדיבר על הבולטות של תלמידים ממוצא תימני בישיבות תיכוניות בשנות השמונים. טרבלסי טען שהתלמידים התימנים, כקבוצה ייחודית מובחנת בציבור המזרחי, חוו זרות במערכת החינוך הדתית. בין היתר הוא הציג את סיפורו של משה, תלמיד ממוצא תימני, ששיתף אותו בחוויותיו מהשבת הראשונה בישיבה התיכונית שבה למד. משה קיבל על עצמו להתעטף בטלית גם בערב שבת, כמנהגם העתיק של יהודי תימן. כשהגיע עטוף בטליתו לקבלת השבת בבית המדרש של הישיבה, הורה לו ראש הישיבה, באמצע דרשתו, להתיישב בשורה הראשונה – במקום שבו יושבים התלמידים שמפריעים לתפילה. בסיום התפילה נזף בו ראש הישיבה על התעטפותו בטלית. "אתה חושב שאתה בן יחיד פה?", הטיח בו הרב, שראה בהתנהגותו ערעור על הסדר החברתי של הישיבה, ואף הזמין את הוריו לבירור. אירוע כזה מן הסתם לא היה מתרחש היום, אבל חשוב להתוודע אליו כדי להכיר את התחושות של תלמידים רבים ממוצא תימני ומזרחי בשנות לימודיהם בישיבה התיכונית.
בהמשך היום דיברה ריבי גיליס מאוניברסיטת תל־אביב, שחקרה את שאלת הזהות האתנית של המתנחלים עד שנת 1995, תוך התבססות על השיח בנושא בגיליונות 'נקודה', ביטאון המתיישבים. היא הזכירה בדבריה את מנגנוני המיון של ועדות הקבלה ליישובים הקהילתיים, שהביאו להדרתם של מזרחים רבים בעיקר על בסיס דתי, אבל גם על בסיס חברתי־כלכלי. לדבריה היא מצאה ב'נקודה' שיח פטרוני כלפי מזרחים, אך הודתה שהשיח הזה לא היה שונה מהשיח כלפי מזרחים בהתיישבות הקהילתית שבתוך הקו הירוק.
מתחת למטפחת
סוגיית העדתיות בהתנחלויות עלתה שוב בחלק האחרון של הכנס, במסגרת רב־שיח שנשא אופי אישי יותר ופחות אקדמי (גילוי נאות: הנחיתי את הדיון הזה). ישראל הראל, מייסד מועצת יש"ע ואחד האישים המזוהים עם מפעל ההתנחלויות, נשאל על מידת המעורבות הנמוכה של המזרחים בהקמת ההתיישבות ביש"ע, והודה שבקרב ראשי גוש אמונים לא הייתה שום דמות מזרחית בולטת. אף אחד מהאנשים שמסרו את נפשם על ההתיישבות לא העלה על דעתו שקיימת בכך בעיה שצריכים לתת לה פתרון, אמר הראל, אך הזכיר שמנהיגי גוש אמונים לא נבחרו לתפקידם אלא פשוט פעלו בהתאם לאמונתם ואנשים הלכו אחריהם.
"כשאתה הולך לבחירות אתה מחפש ייצוגיות, אבל בתנועה התנדבותית אתה לא מחפש ייצוג אלא רץ, ומי שלא רץ פשוט לא נמצא לידך", אמר הראל. "אני לא יכול לעשות את חשבון הנפש של אלו שלא היו פעילים, אולי היו להם קשיי פרנסה ואולי היו סיבות אחרות, אבל אף אחד לא נתן להם הרגשה לא טובה". הראל הוסיף שלימים, כאשר כיהן כיו"ר מועצת יש"ע, הבחין בכך שיישובים לא מעטים הקימו ועדות קבלה שחיפשו חתך אוכלוסייה שיתאים להם מבחינה סוציולוגית ובמיוחד מבחינה דתית. "בסלקציה הזאת נדחו גם הרבה אשכנזים, אבל בעיקר מזרחים. היו יישובים שבהם זה היה בולט מאוד. חשבתי שמתפקידי להתערב אך העליתי חרס בידי, כשם שהעליתי חרס בניסיון להגדיל את היישובים הקטנים כשאמרתי להם שזה פוגע במטרה המדינית שלנו להביא כמה שיותר אוכלוסייה ליישובים ביש"ע".
קול מעניין נוסף שנשמע ברב־שיח היה קולה של חן ארצי־סרור, רכזת הכתבים בעיתון 'ידיעות אחרונות'. ארצי־סרור, שגדלה בבית מזרחי בנתניה, העידה על עצמה שברוב חייה הבוגרים נהגה כ'משתכנזת'. בחתונתה, לפני כשמונה שנים, סירבה לבקשת אביה שינוגן פיוט ספרדי במעמד קבלת הפנים לפני החופה, והתעקשה על שירים עבריים מהתוכנית 'ארבע אחרי הצהריים'. רק אחרי חתונתה החליטה 'להחזיר עטרה ליושנה' וחזרה לבית, לשכונה ולמסורת המזרחית.
כפמיניסטית דתייה, ארצי־סרור לא חסכה ביקורת מהפמיניזם הדתי שלדבריה אינו קשוב דיו לנשים המזרחיות. היא סיפרה על חיילות דתיות בוגרות מדרשה שמשרתות בחיל חינוך ומכתיבות שם בשבתות תפילה בנוסח קרליבך, תוך התעלמות מהחיילים המזרחים שנוהגים להתפלל בנוסח ספרדי. "הן בטוחות שהן עושות מעשה פמיניסטי, אבל הן דוחקות את נוסח התפילה של החיילים הוותיקים בבסיס".
ארצי־סרור ביקרה גם את נשות ארגון 'קולך' שיזמו את שבת 'דורשות טוב' שבה העבירו נשים שיעורים ברחבי הארץ, על כך שלא התאמצו לשלב בין המרצות גם נשים מזרחיות. "כשפמיניסטיות דתיות לובשות מכנסיים ומורידות את כיסוי הראש הן עדיין נחשבות דתיות, אבל אימא שלי הייתה צריכה לכסות את ראשה ולא ללבוש מכנסיים כדי שיחשיבו אותה דתייה ויקבלו את הילדים שלה למוסדות דתיים". סיפורה האישי של ארצי־סרור, עדיין לא בת שלושים, המחיש כיצד הנושא העדתי מעסיק גם את בני הדור השלישי והרביעי של העולים מארצות האסלאם. מכיוון שהוא צפוי ללוות אותנו עוד שנים לא מעטות, כדאי להקשיב לו.
