תגידו, אפשר לנצל את העמוד הזה לווידוי קצת מביך? זה פשוט חזק ממני. בא לי לספר לכם על מה שבאמת מדיר שינה מעיניי, ולא מדובר בחוק הלאום או בתקווה לשלום במזרח התיכון. מדובר, ובכן, במשקל שלי.
אני יודעת, זה אידיוטי. בפעם האחרונה שבדקתי אני נמצאת לגמרי בטווח התקין. אבל לפעמים, בייחוד בתקופה שלאחר החגים, אני שמה לב שהילדה ממש נהנית לישון לי על הבטן. ולפעמים היא גם תסתובב בהתפעלות ותשאל אם אני בדרך להביא לה אח קטן. וכשזה קורה – המוח שלי לא בדיוק חושב בהיגיון. הוא פשוט מעיף את הצ'יפס מהצלחת ומריץ אותי לנשנש פריכיות. ואז, מהתסכול, אני חוזרת לצ'יפס כדי להתנחם.
לאחרונה גיליתי שאני לא לבד. שלמעשה, ולא בהגזמה, מדובר בשיחת היום. בכל פעם שאני נפגשת עם חברות אני יודעת שמתישהו, אחרי הדיבורים על גמילה מחיתולים, תגיע שיחה על דיאטות. ואז ההצהרה ש"די, אנחנו חייבות להתחיל לעשות ספורט", שתמיד נאמרת תוך כדי ליקוק אצבעות מהעוגה שיישרנו ביחד.
לעיתים נדמה לי שהעולם כולו מצוי בשנים האחרונות בהפרעת אכילה אחת גדולה. השמנים רוצים להיות רזים. הרזים רוצים להיות רזים קצת יותר. השמנים שלא מצליחים לרזות החליטו שדי להטיף לרזון ובואו נחתור למודל יופי חדש. וכולם, באופן כללי, היו שמחים לרדת רק עוד שלושה־ארבעה קילו.
גם במדיה יש עיסוק מופרז במשקלן של נשים. השחקנית כריסי מץ מהסדרה "החיים עצמם" עוררה את אמריקה לדיון נרחב על תופעת השמנת היתר; לבית האח הגדול נכנסה השנה דוגמנית במשקל עודף; את נטע ברזילי הפכו לשמנה הלאומית; ויש גם נשים כמו מיכל אנסקי, שהציגה בשבוע שעבר גזרה דקיקה על שער "לאישה" והתגאתה בכך שהיא עדיין נכנסת למידה 26, התבטאות שהקימה עליה עדת מתלוננות. בעולם שמטיף לתקינות פוליטית, להיות אישה שגאה ברזון שלה זה תמיד להיות בצד הפחות הנכון של הפמיניזם.
אבל מהו, בעצם, הצד הנכון של הפמיניזם? יצא לי פעם להשתתף בתוכנית מגזין בטלוויזיה. התבקשנו לחוות דעתנו על ההחלטה של קים קרדשיאן לחשוף את גופה לטובת קמפיין. רוב הנוכחים באולפן הצדיקו את המעשה וראו בו אקט משחרר ומעצים. אלו בדרך כלל אותם אנשים שימהרו למחות על ציטוטים כמו זה של אנסקי. כי בחורה חשופה זו עוצמה נשית. רזה שמרוצה מהגוף שלה היא תמיד קורבן של משטור גוף.
מצוקת הרזות. בואו נדבר על זה שנייה. היא קיימת. אני מדברת על נשים שילדו וגופן השתנה לבלי שוב ומשתוקקות לחזור לגזרה שלהן. על נשים מלאות לשעבר כמו מיכל צפיר ומרינה מקסימיליאן שעשו שינוי בחיים ולא מפסיקות לחטוף מהסביבה ריקושטים. בכל פעם שהן יפצחו באיזושהי דיאטה תמיד יהיו בסביבה מי שיעקמו אף וישחררו לעברן משפטים מקניטים, ממש כמו אותן נשים שהזדעזעו בזעם קדוש על מיכל הקטנה כשהצהירה שהיא רוצה לחזור למידות שלה אחרי ההיריון. ברגעים האלו מתגלית במלוא הדרה הפטרונות הפמיניסטית המתקדמת – נשים שמתיימרות להחליט עבור נשים אחרות מה יעשה להן טוב בחיים.
נטע ברזילי הוכיחה לכולנו שהיופי והאסתטיקה הם מעבר לכל משקל. אבל מי שחושבת שבגלל זה היא חייבת עכשיו משהו לאומת השמנות, עושה לה בדיוק את אותו עוול שעשו לה הילדים שצחקו עליה בילדות. מי שמסתכלת עליה כמו איזה מונומנט שמטרתו להנציח אג'נדה, וחושבת שעכשיו אסור לה להשתנות כי היא תאכזב את כל העולם ואחותו המלאה – לוקחת חלק בעוד צורה מעוותת של משטור גוף ולא מבינה דבר וחצי דבר בחופש נשי ובפמיניזם.
אני מבינה את הרצון להילחם בתעשיית הדוגמנות שמטיפה לרזון קיצוני ואנורקסיה. אבל אי אפשר בשם המאבק הזה להפוך כל אישה שעושה דיאטה מבוקרת לאכזבה לאומית. להאמין בחופש נשי זה אומר לכבד בחורה גם כשהיא שוקלת מאה קילו וגם כשהיא יורדת חמש מידות. גם כשהיא רזה ומרוחה בלק ג'ל וגם כשהיא מלאה ומטופחת וגאה במראה שלה. זה אומר, בגדול, שלא אמורה להיות לנו שום דעה על גופה של אישה ושהוא עומד לרשותה בשומן וברזון, בדיאטה ובזלילה.
אי אפשר בזווית אחת של הפה לדבר על הטרדה מילולית כלפי שמנות ובזווית השנייה להקניט נשים רזות או כאלו שרוצות להיות כאלה. אם יש אישה שמה שמגביר לה את הביטחון בחיים זה לשמור על כושר ולאכול פחות וכשהיא משתחלת לסקיני ג'ינס שלה היא מרגישה זוהרת – כבדו את זה למען השם, וצאו לה מהבטן לאלתר.
