מחנה נפח בגולן, בסיס האם של אוגדת הבשן, יפה ומוריק באביב כמו כפר נופש. תוכו וסביבותיו טובלים בשלוות אזורי קיט. מעליו דואים לאיטם עופות ענק אציליים, אולי נשרים. אבל מובילי הטנקים בחוץ מסגירים מיד את אופיו הלא־אזרחי, ומזכירים לאזרח ותיק כמוני מלחמה רחוקה.
ב־7 באוקטובר 1973, חמישים שנה בדיוק לפני הסתערות לגיונות סינוואר על מערב הנגב, הסתערו שריוני צבא חאפז אל־אסד על גדרות נפח, ממש נגעו בהן. מחלקת גולני בפיקודו של סג"מ אפי איתם, כוח של סיירת מטכ"ל בהנהגת רב־סרן יוני נתניהו וטנקיסטים שנקבצו מפה ומשם – הדפו את הסורים בקרב גבורה נואש שהונצח בספרים ובמשך יובל שנים כיכב במורשת הקרב הצה"לית. עכשיו מככבים בה גיבורים טריים ממלחמה מרה חדשה, אשר טרם הסתיימה. בגללם ובעקבותיהם הגעתי בפסח לנפח.
הקצין הבכיר ביותר במחנה, תת־אלוף יאיר פלאי, פיקד במלחמה על רבים מהגיבורים. פלאי, כעת מפקד אוגדת הבשן, היה עד לפני שנה מח"ט גולני. בתוקף תפקידו החדש הוא ממונה על גזרת הגולן, מגבול ירדן ועד גבול לבנון, אך ליבו עדיין בגולני. דוברת האוגדה מציינת בחיוך שובב שצבעי הצהוב־ירוק של חטיבת החי"ר הסדירה שולטים באביזרי הקישוט גם בבסיס הזה. לשכתו של פלאי אפופה אף היא סממני גולני. על מדפי ארון הספרים מונחים מגיני הוקרה מעץ ומזכוכית שקיבל במהלך שירותו הממושך בחטיבה, ספר "גולני שלי", תצלומים במדים וכמה בקבוקי יין שמנציחים אחדים מהנופלים: קברנה סוביניון לזכר המ"פ רב־סרן משה אברהם בר־און, בקבוק מבציר 2022 לזכר סמל גיא בזק, יין לבן חצי יבש לזכר סמל־ראשון דור לזימי, ועוד בקבוק אחד לכבוד הלוחם בן שלי מיחידה 669, שנפל עם לוחמי גולני בקרב הנורא בשג'אעייה. על השולחן מונח אלבום עב כרס שקצינת הנפגעים החטיבתית התקינה לדפוס. "ביקשתי קלסר עם הפרטים של כל ההרוגים במלחמה בעזה, היא הכינה ספר", מספר פלאי. "יש פה 84 שמות, 73 מהם נפלו ביום הראשון".
לצערו, לפחות בשבועות הראשונים לא תמיד היה אפשר לספר למשפחות כיצד הבן נפל. "בחלק מהמקרים לקח לנו יותר מיום או יומיים להודיע להן. זה דבר שכאב מאוד. אומנם גם אחר כך נפלו לנו לוחמים, אבל המשפחות של 7 באוקטובר קיבלו באיחור את הבשורה המרה".
במלחמת יום הכיפורים לקח לפעמים שבועות להודיע למשפחות, אבל פלאי מסביר שהזמנים השתנו: "לטוב ולרע, זה לא אותו דור. בימינו, אם קורה אסון ואחרי דקה הילד שלך לא מתקשר להגיד שהכול בסדר, אתה מודאג. היו משפחות שבמשך ארבעה ימים לא ידעו אם הילד חי. עם כאלה מספרים של הרוגים, מערך הנפגעים לא תמיד ידע לתת תשובות".
חטיבת גולני לא ספגה מעולם היקף שכול שכזה ביום אחד. בדצמבר 48' היא איבדה 29 לוחמים בקרב בסביבת עזה; 30 לוחמים בתקרית תל־מוטילה בשנת 51' מצפון לכנרת; 34 לוחמים במבואות מוצב תל־פאחר בששת הימים; ו־55 לוחמים בקרב על שחרור מוצב החרמון בשלהי מלחמת יום הכיפורים. "אמרו לנו שהחרמון הוא העיניים של המדינה", הסביר אז החפ"ש בני מסס בריאיון טלוויזיוני שנצרב עמוקות בתודעה הישראלית. מסס, דייג טברייני שהלך כבר לעולמו, סימל את סגולות ההקרבה והעממיות של גולני. מפקדיו בגדוד 51 אמרו שמוכרחים לכבוש את החרמון בחזרה, והוא ציית וחירף את נפשו.
פלאי, בן 45, עוד לא נולד אז. הוריו נמנו בתום המלחמה ההיא עם מקימי המושב קשת בבונקר תת־קרקעי בקוניטרה ההרוסה. הוא גדל ברמה וממשיך להתגורר בצפון עד היום עם אשתו חווה וששת ילדיהם. בעצם, אני אומר לו, החיים שלך עומדים בסימן גולני: נולדת בגולן, היית מח"ט גולני, עכשיו אתה מתמודד כמפקד אוגדה עם השליט הסורי החדש ג'ולאני, בערבית – איש הגולן.
"כן", הוא ספק מחייך ספק מתנצל, "גולני מכל הכיוונים".
למען הסר ספק, לא באנו לדבר על ג'ולאני או על אוגדת הבשן, אלא על גולני, כמעט אך ורק גולני, בעיקר בתחילת המלחמה. תת־אלוף פלאי אינו מנסה לייצר רושם של מי שצפה פני עתיד או לפחות הבין מיד מה קורה, ההפך. הוא רק משתוקק להסביר את סוד ההתעשתות של פקודיו, לתנות את סיפור גבורתם ולספוד לנופלים.
גילוי נאות: יש לי היכרות ממושכת עם משפחת פלאי לדורותיה. עם ההורים גלעד ויהודית ואפילו עם הסבא, בכיר הלח"י מתתיהו (תודי) פלאי ז"ל, מי שכונה בשעתו "יחיאל קדישאי של יצחק שמיר". כששמיר מת פרסמתי פה ריאיון עם סבא פלאי, שעד אז לא התראיין מעולם מטעמי חשאיות מחתרתית שנשארה תקפה גם לאחר שהבריטים עצמם שכחו שפעם הם שלטו כאן. הנכד יאיר נקרא על שם הגיבור התנ"כי יאיר בן מנשה, אך גדל על סיפורי הקרבות של סבא וסבתא מהמחתרת אשר כידוע הוקמה בידי יאיר אחר. הכרתי אותו בתור פעוט בן ארבע־חמש, ואת אחיו הג'ינג'י עמישב שנפצע קשה מאוד במבצע חומת מגן, אולם עד עתה מעולם לא שוחחנו. באביב 2000, במקרה, נכחתי בטקס ההשבעה שלו בצומת גולני. הטירון יאיר פלאי הגיע לגולני מישיבת שבי חברון. כעבור 22 שנים קיבל את שרביט הפיקוד של החטיבה מידי ברק חירם. קודם לכן הספיק לפקד גם על חטיבת מנשה בשומרון. מכריו ובכירי מטכ"ל משבחים באוזניי את יושרתו ואת השקט הנפשי. באיגרת היכרות שכתב למשפחות השכולות של החטיבה עם כניסתו לתפקיד ציין את היותו צאצא ליוצאי לח"י, והזכיר את דודו, קצין השריון ארנון פלאי, שנפל על משמרתו. "מי ייתן ונמשיך לשמור על המדינה ונזכה להחזיר את כל חיילי צה"ל בשלום לבתיהם", חתם את האיגרת.
המשאלה האחרונה התמלאה באופן חלקי בלבד. משפחות רבות מדי הצטרפו בינתיים למעגל השכול של גולני. החטיבה הקיזה דמים לא רק במלחמה בדרום, גם בלבנון. בסך הכול נפלו 114 לוחמים שלה. מאות נפצעו. "אי אפשר לנקוב במספר הפצועים ביום הראשון", מצטמרר בשקט המח"ט לשעבר, "כי רבים המשיכו בלחימה ורק אחר כך התפנו לבתי חולים. היו גם כאלה שהתבררו בהמשך כהלומי קרב. מתוך כחמש־מאות אוחזי נשק ותומכי לחימה שמתחילים את בוקר שמחת תורה בעוטף, לא נשארו הרבה שלא קרה להם כלום. אני לא מכיר דוגמה כזו בהיסטוריה הצבאית שלנו, בטח לא ממלחמת העצמאות והלאה, שסד"כ גדודי וחטיבתי יורד באופן כה חד".
כשהמלחמה פרצה, פלאי פיקד על גולני כבר שנה ורבע. "בחול המועד סוכות", הוא חוזר בערגה מסוימת ובלשון הווה לימי התום והשאננות האחרונים של ערב המלחמה, "אני מסתובב בין החיילים שלי ברחבי הארץ. מתחיל באיו"ש, מסתובב אצל הסיירת בג'נין, הולך לפלוגות במבוא שילה ובעפרה, ואז מגיע ליומיים אצל הגדודים שלי בעוטף. בדיעבד אפשר לקרוא לזה סיבוב פרידה. יושב בכיסופים ואוכל צהריים עם מ"פ המפקדה רז פרץ ז"ל ועם המ"מ אורי שני ז"ל, שני גיבורים גדולים. יושב איתם בסוכה, וכמובן לא מדמיין שאחרי 72 שעות רז יגן על החיילים שלו בפתח המיגונית, יילחם עד הכדור האחרון, ואורי יוביל שישה חיילים במשך תשע שעות מהגדר ועד מחנה כיסופים, כשהכוח שלו הורג בדרך עשרות מחבלים.
"אחר כך אני נוסע לפלוגה שנמצאת על הים, פוגש את המ"פ ואת המ"מים, ביניהם איתי מאור ז"ל, זה שיעצור את החדירה על הגדר. בחור חייכן, מדהים. בשיחות כאלה אנחנו מדברים על הצורך להיות מוכן למצבי קצה, אבל ביום ההוא היה קשה לדמיין מהו הקצה הזה. תהיו מוכנים, אמרתי גם באותו יום חמישי בלילה, מפני שבסופי שבוע יש איזו ירידת מתח וחלק מהסד"כ בבית. זה כתוב לי על דף השיחה ששמרתי".
גם היום, כקצין בכיר שמשרת לא רחוק מהבית, הוא אינו מרבה לבקר בו. אשתו קוראת לו בצחוק קלבל"ב – קרוב לבית, לא בבית. בקושי מצא יומיים לצורכי הכנסתה לחופה של בתם בערב פסח. עיסוקי הגזרה הצפון־מזרחית של ישראל משתלטים על ימיו ועל לילותיו, שבתותיו וחגיו. אבל דווקא בשמחת תורה תשפ"ד, כמפקד גולני, הוא היה בבית. האלוף דוד זיני, מפקד פיקוד ההכשרות והגיס המטכ"לי, העיר אותו בבוקר בבשורת מלחמה. "לצערי, עד שבע וארבע־עשרה דקות ישנתי מצוין. ובשבע וארבע־עשרה הילדים צועקים לי: 'אבא, זיני בסלון. אבא, זיני בסלון'. אני רץ לסלון, ורואה אותו בחלון עם מדים. אומר לי: פלאי, מלחמה! אני אומר: איזו מלחמה? איפה? והוא עונה: מלחמה, הכול, תכין את החטיבה למשהו גדול".
אתה מח"ט גולני. אין טלפון שיצלצל אליך כבר בשש וחצי, שש וארבעים, מאיזשהו חדר מבצעים?
"שאלה טובה. הראשון בחטיבה שהבין מה קורה הוא קצין האג"ם, שהיה בכלל בארצות הברית. נסע לבקר את אחיו. אנחנו פה בארץ ישנים, הוא ער בשעות האלה, רואה את הצבע אדום ואת הכמויות של הטילים, ואז שולח בקבוצה של המטה: 'חבר'ה, משהו חריג, תהיו בזמינות'. אף אחד לא מגיב לו. גם המג"דים לא מתקשרים אליי לדווח, כי הם כפופים מבצעית למח"טים של הגזרות שבהן הם מוצבים, כפי שאני היום המפקד המבצעי של גדודי הצנחנים והשריון בגזרה שלי, ולא המח"טים שלהם".
שני מפקדי הגדודים שהוצבו בעוטף עזה שהו אף הם בבית עם פרוץ המערכה, סגן־אלוף תומר גרינברג ז"ל (גדוד 13) וסגן אלוף מ' (גדוד 51). כששניהם דהרו בבוקר דרומה, פלאי עדיין התאמץ לפענח את פרטי האירוע ואת היקפו. שנה וחצי מאוחר יותר אין בו יומרה לתאר את פועלו אז במונחי שליטה וידיעה. שחזור האירועים של אותו בוקר בלהות, החג שהפך לחגא, נעשה אצלו תוך הקפדה שלא להאפיל על גבורת פקודיו, החיים והמתים. לפעמים אף מתגנבת לדבריו נימת גיחוך על חשבון עצמו. פלאי מודה שהזדקק לזמן ארוך כדי להבין מה קורה.
"ב־7:22 אני שולח הודעה בקבוצה של מטה החטיבה. כותב להם: 'יש אירוע בדרום, יש פצועים, הרוגים, סלט גדול, גם אצלנו, לא לפרסם'. כן, תאר לך, אני כותב לא להוציא את זה. וכשאני יוצא מהיישוב אני רואה חבר טוב, סמח"ט עורף של גולני, והוא שואל אותי אם לבוא. אני אומר לו: 'עזוב, אם יהיה בלגן גדול נקרא לכם'. אני עוד לא בעניינים אך כבר ממנה קצין אג"ם חלופי במקום מי שנמצא באמריקה, מישהו שינהל את החטיבה. אחר כך אני מקבל החלטה, שגם בדיעבד נראית לי נכונה, להגיד לקציני המילואים לא לבוא לדרום, אלא להגיע למטה החטיבה במחנה שרגא שליד נהריה, להכין אותה למלחמה. אני עצמי הגעתי לשרגא. רק אז ירדתי דרומה עם קצין המודיעין ועוד חייל".
בסרט על מוצב המזח ב־73', אם ראית, החייל בתצפית רואה פתאום המון סירות קומנדו מצריות, ומבין שיש פלישה המונית. מתי אתה הבנת שיש פלישה המונית?
"תוך כדי הירידה דרומה, איפה שהוא, האסימון נופל".
בשתים־עשרה בצהריים, נניח?
"לא, לפני. בהתחלה אני מגיע לאזור אופקים, ובדיעבד אני יודע להגיד שכשאני מגיע לשם רוב החיילים שלי שנהרגו באותו יום כבר אינם בין החיים. האירוע הגדול היה בבוקר. לא כולו, אבל רוב הקרבות. בשלב הזה אף אחד מהמג"דים כבר לא עונה לי, ואני מחליט לנסוע לפיקוד דרום, נוסע לבאר־שבע, רוצה להבין תמונת מצב; שמישהו יגיד איפה, מה, לאן".
מתוך שתים־עשרה פלוגות צה"ליות לאורך הגבול עם רצועת עזה, מחוף זיקים ועד כרם־שלום, תשע היו של גולני. אחרי שיחה טלפונית קצרה עם המח״ט בשעות הבוקר הראשונות, בעודם דוהרים דרומה, נשאבו שני המג"דים לתוך הקרבות. גרינברג לחם בצפון, מ' בדרום, ועד אחר הצהריים לא יצרו קשר. "במצב כזה, מאיפה אתה מתחיל לנהל את האירוע?" משתף אותי פלאי בחוויות ערפל הקרב ב־7.10, שמחת תורה למנייננו.
זה משהו שאי־פעם למדת להתכונן אליו?
"זה כאוס, הכול בברדק".
בדרך לחזית, בלי אישור מגבוה, הוא מקפיץ מאזור ג'נין את הסיירת של החטיבה, גם את הפלוגה ליד עפרה ואת כל החיילים שעדיין נמצאים במסלולי הכשרה בגליל. חלק הגיעו בטנדרים, חלק ברכבי האמר, חלק במסוקים. "הרעיון הוא לדחוף כמה שיותר כוחות ולנסות להבין בפיקוד איפה הבעיות שלנו. במקביל, מכיוון שאין מג"דים לדבר איתם בבוקר, אני פשוט מתחיל להתקשר בעצמי למ"פים בחטיבה, מחייג אליהם אחד־אחד, כדי לייעץ ולהכווין. הרבה מהם לא עונים. חלקם כבר לא בין החיים. במקומות אחדים אני מוצא את עצמי מדבר עם חיילים, כי כרגע אין בעצם מפקדים. כל אחד מפקד במקום שהוא נמצא. למשל, במוצב שליד שדרות נשאר רס"פ שמחליף את המ"מ. אני מתקשר אליו, והוא שואל: מי אתה? זה המח"ט, אני אומר. המח"ט? כן. נגמרה לנו התחמושת, יש רק במכולה. אז תפרוץ אותה. מה, לפרוץ? כן, תפרוץ, תירה במכולה, תיכנס, תיקח".
שלושה מח"טים נפלו באותו יום: מפקד החטיבה הדרומית אסף חממי, מפקד הנח"ל יהונתן שטיינברג, ומפקד היחידה הרב־ממדית רועי לוי. פלאי, בעל צל"ש ממבצע בעזה ב־2007, בוגר מבצע צוק איתן, קיבל החלטה מושכלת שלא לשעוט אף הוא מיד לקו הראשון של החזית, כדי שלא לאבד את יכולת השליטה על החטיבה. "הבנתי שאני באירוע אחר", הוא משחזר את רגעי תחילת ההסתגלות הנפשית למצב החדש, "אפשר לרוץ עכשיו ולהילחם ביישוב כזה או אחר, או מחנה כזה או אחר, אבל אז אתה לא רלוונטי יותר מבחינה פיקודית. הקול שלך לא קיים ברשת. בערב אני כבר מסתובב בין הכוחות, המג"דים עונים לנו וכובשים את נחל־עוז מחדש בעזרת כוח של הימ"מ וכוח של צנחנים. אז אני גם מתחיל להבין שאיבדנו עשרות לוחמים, ושצריך לבנות משהו מהר וחדש, כי העסק לא הולך להיגמר במוצאי שמחת תורה וגם לא יומיים אחרי זה".
במוצאי שמחת תורה הבנת שאיבדת יותר משבעים לוחמים?
"לא מזמן עברתי על ההתכתבויות והוואטסאפים שלי מאותו יום. לקח לנו בערך יומיים להבין בכלל את המספרים. היו לנו גם שני חטופים: עידן אלכסנדר, שמוחזק בעזה עד היום, ואיש הלוגיסטיקה זיו דדו ז"ל, שהגופה שלו הוחזרה בינתיים. אבל בערב הראשון עוד חשבנו שאנחנו עם 17 חטופים, וכאמור במשך היום גם לא היה ברור אם המג"דים בחיים. בשלוש אחר הצהריים אפילו הספקתי למנות מחליף לתומר בגדוד 13".
ביום הראשון חשבת שהמג"ד תומר גרינברג נהרג?
"כן. כשדיברתי איתו בבוקר הוא סיפר שעזב את הרכב שלו ושהוא בהיתקלויות באזור צומת סעד. אחר כך לא ענה לי במשך כמה שעות. היו שמועות עקשניות שהוא נהרג. ידעתי שהסמג"ד שלו, ניר בוימפלק, קיבל כדור בראש ב־6:50 בנחל־עוז, אחרי שהספיק להתקשר לתומר הביתה ולהגיד לו שפרצה מלחמה. הוא בשיקום עד היום, לומד ללכת ולדבר, לומד הכול מחדש".
פלאי לא הכיר אישית את כל הלוחמים שנפלו. בגולני יש אלפי חיילים, בסדיר ובמילואים. אבל הוא כבר פגש את כל המשפחות השכולות שהיו מוכנות לפגוש בו, כמעט כולן, ושולט בסיפורי הגבורה. חוקרים והיסטוריונים במדים ממשיכים ללקט אותם גם בימים אלה. "בעוטף עזה היו לנו עשרות, אולי מאות, קרבות גבורה שכל אחד מהם בסדר גודל של תל־סאקי", הוא משתמש בדימוי ממלחמת יום הכיפורים, ומכביר עליי פרטים ושמות ותיאורי לחימה: במוצב פגה שבין בארי לעלומים, בסביבות מוצב ארז, בניר־עם ועוד ועוד. חלק מהקרבות תועדו כבר בכתבות עיתונאיות ובתוכניות תיעודיות בטלוויזיה, רובם יונצחו כדבעי רק בספרי המלחמה והזיכרונות. הם יתקנו את העוול שנעשה למאות חללי צה"ל ב־7.10 כתוצאה מהשימוש הסיטונאי מאז במונח "הפקרה". מפקד פיקוד הדרום החדש, יניב עשור, ותת־אלוף חירם הספיקו כבר לכפור בו, עכשיו תורו של תת־אלוף פלאי:
"הפקרה זו מילה מאוד מאוד מקוממת. היא יכולה להתייחס לצבא ככלל, היא לא יכולה להתייחס ללוחמים שהיו שם. אכן כצבא נכשלנו, נקודה. באוגדת עזה ובחטיבות שם נכשלנו, נקודה. יש גם דברים שאולי ברמות הטקטיות היינו צריכים לעשות אחרת, אבל הנכשלנו הזה הוא לא הפקרנו. ארבעה גדודים – סיירת הנח"ל, גדוד 77 של השריון, וגדודי 13 ו־51 של גולני – פתחו את הבוקר ההוא עם תושבי העוטף ועם חברי כיתות הכוננות, ומהחייל ועד המג"ד כולם נלחמו כמו גיבורים. אין אפשרות להגיד עליהם מילת ביקורת אחת. הלוחמים נתנו את נפשם, דמם, גופם, נלחמו עד הכדור האחרון על חיי התושבים ועל החיים שלהם. הם בטח לא הפקירו".
המונח "הפקרה" מככב לרוב בתקשורת כדי לתאר את מה שקרה לתצפיתניות בנחל־עוז.
"בנחל־עוז איבדתי שבעה־עשר אנשים. הרי מי שמר על התצפיתניות במשך ארבע שעות? הן החזיקו מעמד עד אחת־עשרה בבוקר, לפני שנחטפו, וזה לא מהשמיים. פלוגה ב' של גדוד 13 שמרה עליהן ככל שיכלה. המ"פ שילה הר־אבן ז"ל, גיבור ישראל, המשיך להילחם עם כדור ביד. יחד עם כל הלוחמים שלו הוא ניסה להסתער פעם ועוד פעם על נחל־עוז. אבל כשהוא נהרג, כשהמ"מ יוחאי דוכן נהרג, כשממלא מקום המ"מ, נהוראי לוי אמיתי, נהרג גם הוא, וכשהמ"מ השלישי בפלוגה נפצע אנושות, נמרוד אלירז – אז לא נשאר מהפלוגה הזו מי שיגן לא על התצפיתניות וגם לא על החיילים שלנו".
התקבלו כבר החלטות בעניין המלצות לצל"שים?
"עדיין לא התחלנו להתעסק עם זה באופן מסודר, אבל בינינו, המפקדים, אנחנו לגמרי משוחחים על כך. יהיו פה עשרות המלצות לצל"שים, אם לא מאות. לדוגמה: כולם מדברים על המחבלים שחדרו לנתיב־העשרה, אבל היה לנו כוח של מ"מ ושני חיילים שנמצאו בסיור עם ג'יפ על הגדר, והם נלחמו על הגדר, ומנעו חדירה בין נתיב־העשרה לזיקים. אחר כך הכוח הזה הגיע לציר האחורי של בסיס זיקים, נלחם, ובסוף נפלו שם שלושתם. או קרב ההצלה של ניר־עם ליד שדרות, ממש קרב הצלה: המ"פ יוני מבין את תמונת המצב ותופס את השטח בין הגדר לניר־עם. מתנהל קרב של שעות שמחוסלים בו עשרות מחבלים, ולוחם שלנו שקופץ על רימון".
הוא נהרג?
"כן, מתן אברג'יל מהיישוב חרמש. המחבלים מצליחים לטפס על הנמ"ר ולהכניס רימון פנימה, והוא בעצם מצמיד את הרימון אליו. זה לוחם שרק חודשיים לפני כן מסיים בבא"ח, ואני נותן לו מצטיין, מעניק לו את הכומתה. גם האחים שלו היו חיילים שלי".
אמרת שהיו הרבה קרבות גבורה בנוסח תל־סאקי. מה בעצם ההבדל בין לוחם טוב לגיבור?
"נראה לי שהיום ההוא נותן פרשנות טובה למושג גבורה. ברוב המקומות הלוחמים שלנו היו בנחיתות מספרית, היו בנחיתות באמל"ח, הופתעו, ובמצב כזה גיבור הוא מי שהולך קדימה. להיות גיבור זה להבין שיש סיכוי גדול מאוד שאתה לא יוצא בחיים, ואנחנו יודעים שהמפקדים והחיילים אכן הבינו את זה. הם הספיקו לשלוח הודעות או לדבר עם הבתים ולהיפרד. אנשים הבינו למה הם הולכים, ובכל זאת הלכו קדימה".
להקריב את חייהם?
"לגמרי ככה. אנחנו יושבים פה בנחת ומדברים על זה, אבל הם התעוררו בשש וחצי עם שלושת אלפים פצמ"רים, אחרי שלוש־ארבע דקות כבר יש עליהם מחבלים, והם יוצאים ונלחמים. בהתחלה הייתה שמועה שהרבה לוחמים נהרגו במיטות. ובכן, אין לוחם אחד בגולני שנהרג במיטה. אין אחד. כולם נלחמו, עם כפכפים, עם בוקסרים, ומי שהספיק לעלות על ציוד לחימה, וכמובן הכוחות שכבר היו בחוץ. כולם נלחמו".
זה הודות לחינוך שלהם בחטיבה, או למשהו אחר?
"גולני היא החטיבה הוותיקה ביותר עם הכי הרבה קרבות היסטוריים והכי הרבה נופלים. הלוחמים פה שומעים את סיפורי המורשת עוד מהיום הראשון בבא״ח גולני, אבל צריך להגיד: אתה לא קופץ על רימון ומסתער קדימה רק עם מורשת הקרב וסיפור החרמון. בגולני עובדים עם הלוחמים על חוזק מנטלי עוד מהטירונות. אין ויתורים. לא עוצרים עד שמבצעים את המשימה, ומתאמנים כמו שנלחמים. עד הניצחון. זו לא סיסמה, זו דרך חיים, ומזל גדול של עם ישראל ושל הרבה יישובים בדרום שמי שהיה פה וחטף את המכה ב־7.10 היא חטיבת גולני, מזל גדול".
גולני ולא מי?
"אני לא מדבר על אחרים, כולם טובים".
מבחינתך, מהו הסוד של גולני?
"היא חטיבת העם. יש פה חיבור מדהים של כל עם ישראל. בכל מסגרת בחטיבת גולני תמצא את הכול; את החילוני, את הדתי, את הקיבוצניק, את הדרוזי, ומהר מאוד זה נהיה משפחה. מעבר לכך, אנחנו דורשים מעצמנו המון. זו חטיבה שחיה מלחמה, ולא בכל מקום זה ככה. אנחנו באמת מאמינים בכך שצריך להתכונן למלחמה ושיום אחד היא תגיע. אני עוד זוכר כשהייתי טירון ואני חוזר בשבת למושב, וחוזרים גם החבר'ה מהיחידות האחרות, לא נגיד מאילו יחידות, וכשאני מספר להם איך בקושי יש לנו זמן ללכת לשירותים ואסור לגעת בממתקים בשטח, ואין פלאפון, ואין סיגריה, הם אומרים שאצלם זה דווקא סבבה וכיף ואפילו מקבלים עיתונים לשטח".
סליחה, למה אסור ממתקים באימונים של גולני?
"אסור כלום, כי דווקא מתוך הקושי המנטלי והפיזי אפשר לגדל לוחמים וללכד את החבורה. לא הכול נחמד אצלנו, אבל בסוף צריך לגדל לוחמים קשוחים, ובגולני מגדלים אותם".
יאיר פלאי. צילום: אריק סולטן
פלאי עצמו אינו משדר לי רושם של קשיחות, אבל כנראה מפני שאני יכול להיות סבא של רוב פקודיו. הכרתי כבר גנרלים קשוחים ממנו בהרבה, קמצני מילים וחשיפת רגשות. לעומתם הוא נדיב, גלוי לב. עד כה לא העניק ריאיון ארוך ומסודר על קורותיו במלחמה, אך בחלוף הזמן הבשילו מבחינתו הנסיבות לדבר עליה. בכוונה תחילה אני לא מחטט איתו בממצאי התחקירים, ובוודאי לא מנסה לגבות ממנו טרוניות. שוועדת החקירה תחטט ותגבה. זה ריאיון שבעיקר מנסה לברר את פשר ההתאוששות שלו ושל חטיבתו למרות המכה האיומה שחטפה. פה ושם פלאי מנדב מעט לקחים ביוזמתו.
"יש המון לקחים הנוגעים לחטיבת גולני. אחד מהם אני כבר מתרגל עם האנשים שלי פה, בצפון: אם תוקפים לנו פתאום מוצב או שניים, המפקד צריך לחשוב מהר מאוד מה קורה עם היישובים האזרחיים בגזרה שלו, מפני שהם מושא ההגנה שלנו. עליהם צריך לשמור. במלחמה המחבלים גרמו לנו להיכנס מהר לתוך המיגוניות במוצבים, וכל אחד מהלוחמים היה בטוח שהוא נלחם על המוצב שלו. איש לא הבין את התמונה הכוללת. הרי מה הסיפור של ניר־עוז? אף אחד מהצבא לא מגיע לשם במשך שעות, אבל אף אחד גם לא מבין שאף אחד לא מגיע. נוצר מצב שבמקומות מסוימים יש כך וכך יחידות, ובמקום אחר אפס יחידות.
"זהו לקח אחד מהמלחמה, אבל יש לקחים בעניינים גדולים יותר: איך בנינו את הצבא? איך הכנו את האנשים? איפה האמל"ח היה? איזה אמל"ח היה? מה היו הוראות הפתיחה באש בגדר? טעינו פה בהמון דברים. כצבא, כמערכת, טעינו. זה שהחיילים שלנו היו בלי רימונים במחנות, והמחבלים באים עם ציוד קטלני פי כמה וכמה מהם, זו תקלה אחת גדולה. אני לא אומר עכשיו של מי התקלה, אבל זה לא של אוגדת עזה. לאנשים נוח לצבוע בצבע מסוים את המפקדים שהיו שם ביום ההוא, וזה לא הסיפור. אומנם גם הם היו צריכים לעשות אחרת חלק מהדברים, אבל מבחינתי הסיפור הולך כמה שנים אחורה: נרדמנו. מהרבה בחינות נרדמנו, וזו חתיכת לקח לשנים קדימה".
מבחינה נפשית, מה אִפשר לך להמשיך הלאה למרות המהלומה הכבדה שהחטיבה ספגה ביום הראשון?
"מפקדי החטיבה ולוחמיה. אתה מסתכל להם בעיניים ורואה את הנחישות להמשיך לנצח, כשצוואתם של הנופלים מהדהדת וברורה – להילחם עד הניצחון. עם התחושה הזאת נכנסנו ללחימה בעזה אחרי הקרבות בעוטף. אתה מבין שאנחנו במלחמת קוממיות, ושאחרי כל מה שקרה אי אפשר לפעול אחרת. מאותו יום ואילך אנחנו במלחמה על העם והארץ שלנו".
מתי יצא לך לדבר עם הלוחמים בפעם הראשונה אחרי פרוץ המלחמה?
"כבר בשביעי בערב, באחד הבסיסים. הגיעו לשם אנשי המילואים שלנו והרבה מאוד חיילים של גדוד 13. ושם אני מתחיל להסתובב בין החיילים, לחבק, להסתכל בעיניים ולתת רגע איזו כאפה; להגיד לאנשים שהם גיבורים, וכמובן להבהיר שאנחנו במלחמה. למחרת אני משתדל להגיע לכל המפקדים שנמצאים קדימה, למ"פים. פגשתי מ"פ שעד לפני 24 שעות הייתה לו פלוגה שלמה, ועכשיו חצי מהחיילים שלו אינם. הוא גם לא יודע להגיד איפה כולם, לא יודע להגיד מה קרה, ועדיין נלחם. אחרי שבוע, ביום שישי בערב, באיזה מגרש כדורסל בעוטף, אני כבר עושה שיחה עם גדוד 13, ובהמשך גם עם הגדודים האחרים".
באמת היה חשוב להם לשמוע מה שאתה אומר, או שהם היו אבלים במידה שגרמה להם לאטום את האוזניים למילות נחמה?
"היה חשוב מאוד. אני יכול להגיד לך שגם אני, אחרי שאנחנו כבר בתוך עזה, בתמרון, ויש לנו הרבה אבדות, ונכנס אליי אלוף פיקוד דרום, או נכנס הרמטכ"ל ויושב איתי לשתי דקות, זה מרים אותי".
כמעט שלושה שבועות אחרי שמחת תורה נפתח התמרון הקרקעי. לדברי פלאי, עוד כשהתבשר מפי האלוף זיני על פרוץ המלחמה, הבין ממנו ובעצמו שהיא תתגלגל לתוך כניסה לעזה: "מיד בשיחה הראשונה עם הלוחמים אני אומר לכולם שאנחנו הולכים להיכנס פנימה ולקרוע אותם. אחרי אירוע כזה חייבים ללכת עד הסוף, ולגמור. קיצרנו לשתי פלוגות בבא"ח גולני את ההכשרה, והבאנו אותן להילחם. לא אגיד לך שלא היו חששות לקראת התמרון. פחדנו שאולי חמאס מכין לנו הפתעה גם בהגנה, כמו שהפתיע אותנו בהתקפה. ובכל זאת אין פה שאלה. אגיד יותר מזה: אין ברירה, זו מלחמה על המדינה. כבר שנה וחצי אני חושב על זה ואומר לאנשים שזו מלחמת העצמאות השנייה, מלחמת הקוממיות, כל אחד יכול לבחור לו את השם המדויק, אבל מי שלא מבין שאנחנו במלחמת עצמאות, הוא לא בכיוון".
היית צריך להפיח רוח קרב בלוחמים אחרי שהם איבדו כל כך הרבה חברים?
"רוח קרב בטח לא, אם כי מה שקרה ביום הראשון הוא חור בלב לכל החיים, לכל מי שהיה שם, לחטיבה כולה. יש לנו הרבה אנשים שהם בפוסט־טראומה, ולא אגיד שכולם המשיכו ונכנסו פנימה לתמרון. להרבה מאוד לוחמים אנחנו צריכים לעזור ולעסוק בהם מאז ולכל החיים. אבל החטיבה כחטיבה, והרוב המאוד גדול, כולם רק רצו להיכנס, לקחת חלק. בסוף הרגו להם את החברים, את המפקדים, וכל הלוחמים בחטיבה רוצים להיות ראשונים, רוצים להיות בפנים".
ברשת הקשר ובהקלטות שדובר צה"ל התיר לפרסום עם תחילת התמרון בקע קולו של פלאי: "זמן ההתקפה הגיע, עיני עם ישראל נשואות אלינו כעת. נשמיד את האויב שטעה לחשוב שהוא יכול לעמוד בפנינו". כשיצאו משם אחרי שמונים יום, בדרך לגזרת לבנון, אמר פלאי ברשת הקשר ש"אנחנו אחראים גם ליחד הישראלי. את הלכידות של החזית נביא לעורף, עם אמונה בצדקת הדרך, קטלניות ואנושיות".
למרב הצער, הקטלניות הייתה הדדית. הקרב המר ביותר של גולני ברצועה התנהל בנר שישי של חנוכה בשג'אעייה, שכונה מוכרת היטב לגולני עוד מסבבי לחימה קודמים. תשעה לוחמים נפלו, בהם המג"ד תומר גרינברג ובכיר החפ"ק של פלאי, אלוף־משנה יצחק בן־בשט ("בנבה"). בעבר היה בן־בשט מפקדו של פלאי, ובמלחמה קיבל עליו בענווה את היפוכי התפקידים. ״אני עם כל הגדוד שלי, מה שצריך נעשה, מחכים למשימות״, אמר גרינברג למפקדו רגעים אחדים לפני שנהרג. פלאי הנחה אותו להכין את הפלוגה להסתערות, וגרינברג אכן הסתער ונפל. בן 35 היה במותו. בן־בשט כמעט בן 44. שניהם ושאר הלוחמים שם שעטו לתוך האש כדי לחלץ את חבריהם שנפגעו ואולי עומדים להיחטף, ונהרגו בעצמם. עוד יום שחור עבר על חטיבת העם.
בתוכנית "עובדה" בחדשות 12 עלתה לפני שבוע בעדינות הטענה כי ההסתערות בש'גאעייה הייתה נמהרת, וכי אולי היה אפשר אחרת. פלאי עצמו אומר לנו השבוע, בשעת לילה מאוחרת אחרי סבב ביקורים אצל משפחות שכולות לקראת יום הזיכרון, כי "באותו היום הכוחות ניהלו קרב שנמשך זמן רב בתוואי שטח מורכב, בנוי וצפוף מול מספר חוליות מחבלים, כאשר ישנו כוח מנותק שמיקומו אינו ידוע, לכולנו בשטח היה ברור – מראשון המפקדים ועד אחרון החיילים – שלא נאפשר אירוע חטיפה של חברינו. הלוחמים והמפקדים שנהרגו חתרו למגע בקרב במטרה שלא להשאיר אף אחד מאחור, גם במחיר הכבד ביותר״.
כעבור חודשים אחדים ידעה גולני כמה ימים שחורים נוספים, בלבנון, אבל כבר תחת מפקד אחד, עדי גנון. פלאי הועלה לדרגת תת־אלוף ועבר לפקד על אוגדת הבשן, משתדל ליישם גם שם את התובנות שנרכשו בדם בגזרת עזה: ״הפעולות שאנחנו עושים בשנה וחצי האחרונות מושפעות ממה שלמדנו שם. אנחנו כבר לא מחכים שלאויב תהיה כוונה לפגוע בנו. כאוגדונר אני פועל מול היכולות שיש לאויב. לכן אני גאה בהחלטה להיכנס פנימה לסוריה. חצי יממה אחרי נפילת משטר אסד, האוגדה הייתה בפנים. היום אנחנו תופסים שם מספר נקודות משמעותיות שמאפשרות לנו להגן טוב יותר על יישובי רמת הגולן, מקדימה ולא מבפנים. יותר לא נחכה עד שהם יהיו על הגדרות״.
אמרת שבגולני המילים "עד הניצחון" הן לא סיסמה, הן דרך חיים. גם לפני הכניסה לתמרון בעזה דיברת עם הלוחמים על הניצחון. בסוף ניצחנו?
"אנחנו בדרך לשם. בכל מפגש של האויב עם כוחותינו – ניצחנו. אבל לא נוכל להגיד את המילה ניצחון בלב שלם, עד שכל אחינו ואחיותינו יהיו כאן איתנו".
