קראתי בכאב כיצד התגייסו מובילי דעה בתקשורת הדתית־לאומית לצאת להגנתו של חייל המילואים אביעד פריג'ה, אשר ירה בבני יובל לאחר הפיגוע שהתרחש בכניסה לירושלים. כאשר יובל זיהה את הפיגוע, הוא יצא ממכוניתו באקדח שלוף, חצה ביעף שישה נתיבים, הגיע עד למכונית המחבלים וירה באחד מהם מטווח קצר. אלמלא פריג'ה, ברגע הזה היה נגמר האירוע. המחבלים היו מנוטרלים סמוך למכוניתם, ובני היה זוכה להכרה כגיבור בחייו.
אכתוב את הברור לכול: אם פריג'ה היה מבין שמולו יהודי, הוא לא היה יורה. אך מכיוון שהחליט ללא הצדקה שניצב מולו מחבל, הוא בחר להמשיך לירות, גם כאשר יובל כרע על ברכיו והרים ידיים. על ההחלטה הזאת – ועליה בלבד – הוא עומד לדין. הוא לא נשפט כי חשב שהוא יורה במחבל בשעה שלמעשה ירה באזרח חף מפשע, כפי שנכתב, אלא על שהמשיך לירות באדם שמרים ידיים ואינו מהווה איום.
חגי סגל (בקטע "הופלל במילוי תפקידו", בטור "לפנים משורת הדין", יומן, 31.1.2025) כתב ש"לחץ תקשורתי ומראה של נער גבעות גרמו לפרקליטות להגיש כתב אישום מופרך". הוא בעצם טוען שפריג'ה מואשם בשל מראהו. כאב ירא שמיים לגיבור ישראל, שהיה חניך מצטיין בפנימייה דתית במעלות, אבקש שני דברים: צדק לבני, ומניעת חששם של נושאי נשק שמא ייפגעו ממדיניות "וידוא הריגה" שיישם פריג'ה הלכה למעשה כשירה בבני. הטענה שפריג'ה מואשם בשל פאותיו או מקום מגוריו חוטאת לאמת, ופוגעת במשפחתנו ובכבודו של בני, איש האמת והצדק.
פריג'ה טוען ששמע כדורים שורקים סביבו בעת שירה ביובל. האמת המרה היא כי בשלב הזה פריג'ה היה היחיד שירה. עורך דינו טען שפריג'ה המשיך לירות מפני שיובל עשה כביכול תנועות חשודות. האמת שנראית בבירור בסרטון שפורסם היא שיובל פעל כפי שלמד במג"ב ובמשטרת ישראל, וכפי שמצופה מלוחם מיומן לפעול באירוע כזה: הוא השליך את אקדחו, הסיר את מעילו כדי לשלול חשש לחגורת נפץ, והרים את ידיו. חיילים בזירה העידו כי מעשיו היו ברורים, וכי גם נשמעו קריאות "חדל אש". מפקדים ולוחמים שראו את הסרטון אמרו לי שיובל התנהג במקצועיות.
יש לומר באופן ברור: אילו פעל פריג'ה לפי הפקודות והפסיק את הירי, היה אפשר להציל את חיי יובל. עורך הדין ניסה לערער על הודאתו המובהקת של פריג'ה בווידוא הריגה בריאיון שלו לינון מגל. אי אפשר לערער על הדברים שבקעו מפי פריג'ה באופן מפורש שעות לאחר האירוע, או להתעלם מהודעות שכתב בקבוצת הוואטסאפ עם חבריו בשעות שלאחר הפיגוע. מכל אלה עולה תמונה ברורה: פריג'ה רצה להרוג מחבל בכל מחיר, בלי להבין את הזירה שנקלע אליה ובלי לנסות לזהות את מי שנמצא מולו ומתחנן על חייו.
יובל היה גיבור. הוא שירת במג"ב ובמשטרת ישראל. הוא היה חוקר ברשות להגנת הצרכן. הוא למד משפטים, והיה לעורך דין מצטיין בנציבות שירות המדינה. בבוקר הפיגוע יובל היה יכול לבחור להימלט, אך בחר להסתער. בכל תחנות חייו פעל למען אזרחי ישראל, ולבסוף מסר את נפשו להצלתם. פריג'ה גדע את עץ חייו. האם במותו הוא לא ראוי לכל הפחות לצדק?
יש בי צער עמוק על השיח בדבר האירוע הזה. אני יהודי דתי־מסורתי, ושלמות עם ישראל חשובה לי מאוד – בייחוד בעת הקשה שאנו נמצאים בה.
מיום שנחשפה משפחתנו לעובדות ולסרטון הנורא, ליבנו נקרע. אך אנו מקפידים לא להצטרף לאמירות מרושעות בגנות המגזר שפריג'ה משתייך אליו, ובוודאי איננו סבורים שעשה מה שעשה משום שהיה נער גבעות, כפי שהוא מעיד על עצמו. לצערי יש היוצאים להגנת פריג'ה מתוך תפיסה שבטית ומוטעית, ולצורך כך הם מסלפים את העובדות ומעלים טענות מפלגות ולא מבוססות.
מהקוראים אבקש: הביטו בעובדות ביושר, ודחו את התמיכה הלא עניינית במי שנטל בצורה כה מחרידה את חיי בני־בכורי. אל תשתפו פעולה עם מי שמבקש לפלג את עמנו.
אני קורא גם למובילי הדעה במגזר, שחלקם פקדו את ביתנו כדי לנחם אותנו, לגנות את מעשהו הנלוז של פריג'ה. אנא, השמיעו את קולכם וקראו למשפט אמת. תהא נשמתו של יובל ז"ל צרורה בצרור החיים.
משה קסטלמן הוא אביו של יובל קסטלמן ז"ל
