בשבוע שעבר כתב שאול אמסטרדמסקי בכלכליסט על בדיקה של הפיקוח על הבנקים שהעלתה שהישראלים מחזיקים יותר מדי כסף בחשבון העו"ש שלהם. כמה יותר מדי? בנובמבר למשל, הסכום היה 234 מיליארד שקלים, שרק על 7 אחוז ממנו הבנקים שילמו ללקוחותיהם ריבית מגוחכת של 0.7 אחוז, בעוד שעל המינוס הם גבו בממוצע 13 אחוז, כמעט פי 20 יותר.
החלק המתסכל בסיפור הזה הוא שבניגוד לדברים מרגיזים אחרים, שאין לאזרח הקטן יותר מדי מה לעשות איתם, דווקא כאן ישנו פתרון והוא אפילו די פשוט: להעביר את הכסף העודף לקרן כספית, שמבטיחה כ-4 אחוזי ריבית ללא שום סיכון ונזילה תמיד. אז למה לא עושים את זה? בעיקר בגלל חוסר ידע פיננסי, רתיעה מעיסוק בכסף ואולי אפילו טיפה עצלות להתקשר לבנק ולהורות על ההעברה. כך או אחרת, את חוסר היוזמה הזאת מנצלים הבנקים ששמים את היתרות הללו בפיקדון נושא ריבית וסופרים את הכסף במדרגות.
לאחר שאמסטרדמסקי מנסה להסביר לקוראים מה הפרוצדורה שעליהם לעשות כדי להעביר את הכסף (שמסתבר שהיא לא לגמרי טריוויאלית), הוא מייחל למצב אחר, מציאות בה המדינה תבצע בשבילנו את הדברים האלה: "הייתי רוצה שכסף בעו"ש, בטח מעל סכום מסוים, היה עובר אוטומטית לקרן כספית. ככה, ברירת מחדל בהוראת המדינה". קל להבין את ציפייתו של אמסטרדמסקי, בתקופה בה יוקר המחיה מאמיר ובפתח גזרות כלכליות חדשות שצפויות להכות בנו – יש כסף על הרצפה שיכול לסייע לחלקנו להגדיל את הפלוס בחשבון הבנק. אז למה שהמדינה לא פשוט תתכופף ותרים אותו עבורנו? לא מדובר כאן בכפייה חלילה, אלא רק בברירת מחדל, שאותה בקלות ניתן לבטל על ידי טלפון אחד לבנק.
דבר זה נקרא בספרות הכלכלית Nudge. Nudge הנו דחיפה קלה שמעצבת מחדש את שדה הבחירה של אנשים, על מנת להשפיע אליהם לבחור באפשרות טובה יותר עבורם אך מבלי לכפות דבר. כמו למשל כיתוב על קופסת סיגריות שמזכירה לך שהסיכוי שלך למות מסרטן ריאות גבוה פי כמה כשאתה מעשן, אבל קח את הסיגריה בכיף שלך. מקרה נוסף של Nudge שעבר בכנסת לאחרונה הוא שינוי מסלול ההשקעה של כספי החיסכון לכל ילד לקופת גמל מנייתית בסיכון מוגבר לאחר שזו הביאה לתשואות גבוהות פי כמה מברירת המחדל הקודמת שהייתה חסכון בבנק. אז מה רע שהמדינה תיתן לנו גם כאן דחיפה קטנה?
אז כוונתו של אמסטרדמסקי אמנם טובה, אך אתם יודעים לאן אומרים שהכוונות הטובות מובילות, וגם אותו Nudge תמים לכאורה לא חף מבעיות. הבעיה הראשונה היא שה"טוב המוחלט" שבו המדינה רוצה שנבחר מביא עימו לעיתים גם תוצאות בלתי רצויות. לדוגמא כסף שנמצא בקרן כספית במקום בעובר ושב, יכול להוביל למצב בו שיק חוזר או החשבון נכנס למינוס אחרי חיוב גדול, שעלותו כפי שראינו גבוהה בהרבה מריבית החיסכון. לכן, בעל החשבון צריך להיות כל הזמן עם אצבע על הדופק ולתת הוראה לבנק להחזיר את הכסף לעו"ש במקרה הצורך. ואם המטרה העיקרית היא לעזור לאנשים שאין להם כוח להתעסק עם הבנק – יש סיכוי שקרן כספית כברירת המחדל תוביל דווקא למצב ההפוך.
במקרה של חסכון לכל ילד, מדובר בכסף שבו המדינה מעניקה לנו במסגרת קצבת הילדים, ולכן יותר הגיוני שהמדינה תהיה יותר פטרנליסטית לגביו (באותה מידה שהיא קובעת שלא ניתן להוציאו לפני שלילד ימלאו 18). הבדל נוסף הוא שכאן ממילא המדינה צריכה לקבוע ברירת מחדל למסלול בו תושקע קצבת הילדים, ואם כך קל יותר לקבל שלפחות האפשרות שהיא תקבע תהיה לטובתו של האזרח.
דוגמה מתחום אחר של השפעתה של ברירת המחדל היא תרומת איברים. בישראל שיעור תרומת האיברים (מהמת) הוא בין הנמוכים במערב, רבע משיעור התורמים בספרד וארצות הברית שניצבות בראש הרשימה. אחד ההסברים לכך הוא שבמדינות רבות יש "הנחת הסכמה" לגבי תרומת איברים, כלומר ברירת המחדל היא שאיברי המת נתרמים אלא אם כן הנפטר חתם מראש על טופס שבו הודיע על סירובו לתרומה. אין ספק שקביעת ברירת מחדל זו גם בישראל תגדיל משמעותית את האיברים הנתרמים ותוביל להצלה או שיפור חייהם של חולים רבים, אז אולי גם כאן כדאי ללכת בעקבותיהם של מדינות נוספות ולשנות את ברירת המחדל?
ג'ון הסנס כתב מאמר בשם "קצת Nudge על Nudge " שבו ניסה לאפיין את הנקודה בה ההתערבות היא כבר לא בגדר דחיפה קטנה אלא מתקרבת יותר לכפייה. הוא טען שההבדל תלוי במידת המאמץ הדרוש להחליט אחרת למרות ההתערבות. האם זה רק להסיר את המבט מכיתוב מטריד על חפיסת הסיגריות או מעבר לכך? כאשר ניסו למשל להגדיר שספק האינטרנט יחסום כברירת מחדל את האתרים למבוגרים בלבד וגלישה בהם תתאפשר רק למי שביקש זאת מפורשות – הייתה למהלך התנגדות גורפת עקב ההערכה שאנשים רבים יתביישו לבקש זאת מנציג השירות או ימנעו מחשש שהבקשה שלהם תודלף החוצה. לכן, על אף שזו נראית כמו דחיפה, בפועל זו כמעט כפייה, כי המאמץ להחליט אחרת גבוה. גם בתרומת איברים, יש שמתנגדים לכך מסיבות אישיות או דתיות, ומכיוון שלא כל אחד נערך מראש ליום מותו – סביר להניח שיהיו כאלו שלא ידאגו לכך מבעוד מועד, עד שיהיה מאוחר מדי ואיבריהם יתרמו בניגוד לרצונם.
לסיכום, גם אם מפתה לפעמים לראות במדינה גוף שיגן עלינו מהג'ונגל בחוץ, יציל אותנו מעצמנו ויעשה בשבילנו את כל הבחירות הנכונות – ישנם מקרים רבים בהם הסיכון ממדיניות כזו יגבר על התועלת. המדינה יכולה להוריד חסמים ואפילו לעורר מודעות לאפשרויות העומדות בפנינו, אך את הטלפון אל הבנק – עדיף שאנחנו אלו שנעשה.
