כמה זה יישמע מוזר אם אספר לכם שאחד ממושאי הקנאה שלי בימים האחרונים הוא נער בן 15, קטן וצנום למראה, שבו נתקלתי במקרה כשישבתי בפגישה במתחם שרונה?
ראיתי אותו מסתובב בין השולחנות – חולצת פלנל משובצת, מכנסיים בהירים, פנים מנומשות ונחושות, בידו כרטיס שעליו מוטבע ברקוד. הוא ניגש אלינו חדור מטרה ואמר: "סליחה, אני יכול לשאול אתכן משהו?"
אחר כך הציג את הכרטיס וביקש שנעשה עוקב לעמוד האינסטגרם שלו, שאליו הוא מעלה מאפים שהוא מכין בבית. "אני מעוניין להגיע עוד היום ל־20 אלף עוקבים", הצהיר בביטחון.
וואו, חשבתי, חלום יומרני בשביל ילד בגילו. הסקרנות הרגה אותי. מי זה הילד הזה שמסתובב לו לבדו בין השולחנות ומשכנע אנשים לעקוב אחריו באינסטגרם? אני בגיל שלו עדיין הייתי עסוקה בלהוציא את הבפנוכו של הפקק מהבקבוק ולמתוח אותו עד שהוא הופך לצמיד.
הוא סיפר שנסע לשם כל הדרך לבד ברכבת מאשדוד. שבגיל צעיר אובחן עם תסמונת טורט. שאין לו אפילו חבר אחד בבית הספר, אבל עם מבוגרים הוא דווקא מסתדר נהדר. את המפלט שלו מבדידות העולם ומאכזריות הילדים הוא מצא לפני חמש שנים בקורונה, כשהשתעמם בביתו והטורט שלו התחילה להחמיר. הוא גילה שהדבר היחיד שמרגיע אותו זה להתעסק עם הידיים בלישה ובאפייה, והתחיל להכין קינוחים להנאתו. המטבח בביתו לא היה פוטוגני, אז הוא עבד במרפסת, מצלם את הסרטונים על שולחן נמוך על רקע רעשי התנועה והרכבים.
לא אחת החיים הטיחו בפניו את השונות שלו כמו סטירת לחי צורבת. "פעם נכנסתי לחנות אפייה כדי לקנות מצרכים לסרטונים שלי", סיפר, "הייתי כנראה במתח והתחילו לי טיקים קולניים. בעל החנות צעק עליי שאצא משם משום שאני מפחיד את הלקוחות".
ובכל זאת, הנער הזה מעולם לא ויתר לעצמו. במשך הזמן אפילו הצליח להשיג שיתופי פעולה עם קונדיטורים מוכרים. "הייתי כותב להם המון", הוא נזכר, "הם לא רצו כבר לשמוע ממני. שיגעתי אותם. הייתי בולש בסטוריז שלהם כדי לדעת איפה הם נמצאים ונוסע עם אמא שלי לשם, מביא להם קינוחים, מספר את הסיפור שלי ומשכנע אותם להצטלם איתי ולשתף בעמוד שלהם. כל שיתוף כזה היה מביא לי עוד עוקבים".
שאלתי אותו מה החלום הגדול שלו, והוא ענה שהוא רוצה להיות בעל רשת קונדיטוריות עולמית ושיהיו לו 100 אלף עוקבים. רק מאה אלף? תהיתי בחיוך, תרשה לעצמך לחלום יותר בגדול! והוא ענה "את יודעת מה זה מאה אלף איש מתחת לבית שלך? זו הפגנת ענק! אז אני אומר – בואי נתחיל ממאה ונגדל משם".
כשחזרתי הביתה לא יכולתי להתאפק והצצתי בעמוד שלו. פה סופגנייה מעוצבת, שם עוגת מדוביק מלאת שכבות. אבל מספר העוקבים שהתנוסס בראש העמוד הפיל לי את הלסת. 17 אלף עוקבים יש לילד הזה. והוא אוסף אותם אחד־אחד ברחוב ולא אומר נואש. יש לו את כל התירוצים להתבכיין ולהיות הילד המסכן שהחיים חילקו לו את הקלפים הלא נכונים, אבל הוא לרגע לא מרגיש ככה. ואני מקנאה בילד הזה, חברים, אני מקנאה בו כי אני בת 41 ואני לא יכולה להגיד שיש לי אפילו רבע מהאומץ שלו לרדוף ככה אחרי החלומות שלי.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
איך אתה עושה את זה? שאלתי אותו מאוחר יותר כששוחחנו בטלפון.
"אני לא שם לב לדברים הרעים", הוא ענה, "לא מעניין אותי מה אחרים אומרים. אני רואה רק דברים טובים. אם לא אומרים לי טוב, אני לא שם לב".
שאלתי אותו אם מפרסמים כבר פנו אליו לשיתופי פעולה. הוא ענה שלא ממש. "אבל אני רוצה שיפנו", הבהיר, "את לא יודעת כמה אני כותב להם. כתבתי לכל החברות הגדולות במשק וכולם אמרו לי שהם לא פנויים עכשיו. ככה כבר שנה, אף אחת מהן לא חזרה אליי".
מסתובב לו ילד במתחם שרונה בין השולחנות ושולח את לחמו על פני המים. הוא לא יודע מה הגורל יזמן לו או איזו דלת תיפתח מחר. הוא רק יודע, באותה אינטואיציה טהורה שילדים מחזיקים בה, שאם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים. שאם עומדים בסבלנות על מפתן ההזדמנות, בסוף היא חייבת להגיע. ובזמן שאני ממשיכה לעלעל בעמוד האינסטגרם שלו, אני מוצאת את עצמי מתפללת שהעולם יֵדע להעריך את האור הנדיר הזה, של נער שבוחר לראות רק טוב במקום שבו רבים היו רואים רק מכשולים.
* האינסטגרם שלו: Daniel_patisserie ומגיע לו שגם אתם תעקבו אחריו.
rachelm@makorrishon.co.il
