מעולם לא הייתי איש של מכוניות. בתוכנית הרדיו יש לנו פינת דילמות: בכל שבוע, בחור שנקרא רועי עולה לשידור ומציע לנו הצעה אטרקטיבית, אבל בתמורה אנחנו צריכים לעשות משהו ממש מביך.
לפני שבוע הוא הציע לי למבורגיני חדשה מהניילונים, אבל לכל מקום שאני נכנס אליו אני חייב להיכנס בגלגלון. דחיתי את ההצעה בלי להתייחס לעובדה שכבר אין לי גוף לגלגלון. מכוניות לא עושות לי את זה. אני פרקטי בעניין הזה ("פרקטי", למי שלא יודע, זה המונח האשכנזי למשעמם).
אבל בתקופה האחרונה התחלתי לקבל מבטים מהקהל בפטריוטים. בכל פעם שהייתי יוצא עם היונדאי בחזרה הביתה ועוצר בחלון פתוח כדי להגיד שלום לאנשים שיצאו מהאולפן, המבטים שלהם אמרו "הם באמת לא עושים כסף ב־14 הזה". אז החלטתי להיפרד מהגרוטאה, אף ששירתה אותי נאמנה. היא מעולם לא עשתה לי בעיות, לא נתקעה בעליות לירושלים, לא עשתה לי פדיחות מוסך שעלו לי אלפי שקלים, ובכלל הייתה טובה אליי.
אני זוכר למה קנינו אותה. זה קרה בערך חודש לפני שהצטרפו התאומים לחיינו. שירן ואני הסתובבנו עם מטר באולמי מכוניות יד שנייה, וכשהמוכר סיפר בשבחן של מכוניות שיכולות להתאים לנו עניין אותנו רק דבר אחד: האם נכנסים שם שלושה כיסאות תינוק. לבסוף מצאנו אותה. המטר הראה שהיא במידות מושלמות, כמו הדוקטור. ראית מאמי, זה היה רגע של חנופה.
זוכרים את השירים
שבע שנים של נסיעות עם שלושה ילדים. כמה ריבים היא ראתה, כמה "אבא הוא מציק לי", כמה "אני אעשה תאונה בגללכם", כמה ידיים שנשלחות לאחור כדי להפריד. תמיד עם הרדיו הגרוע, שגם בחניה של גלי ישראל לא קולט גלי ישראל. תמיד עם הווישרים שאף פעם לא מתאימים לקצב של הגשם – או מהירים מדי או איטיים מדי, אף פעם לא בול על המבול. אני זוכר את הנסיעה הראשונה שלנו יחד, כל המשפחה. נעצנו את שני הסלקלים, באמצע ישב עולל, ומלפנים ישבו שני מבוגרים מבועתים.
אין לי רגש מיוחד למכוניות, אבל יש לי סנטימנט לשנים שעברנו בהן. פעם חזרנו מעפולה ובאמצע ואדי ערה התפשט ניחוח בעייתי מאוד מכיוון המושב האחורי. לא היה איפה לעצור, אז נכנסתי למוצמוץ וגיליתי שהחיתול של גפן לא עמד בפרץ. באמצע כפר ערבי מצאנו את עצמנו מנגבים את המושב האחורי במגבונים, כאילו נמלטנו מזירת רצח.
בפעם הראשונה שיצאנו לדייט, הדוקטור ואני, אחרי שהתאומים נולדו, היא בכתה במכונית בדרך כי אנחנו הורים רעים ונטשנו אותם. התקשרנו לבייביסיטר לשאול אם זה בסדר שנחזור ונשלם לה על הזמן שהיא הייתה אמורה לעבוד, וחזרנו.
אני זוכר איך נסעתי בה ב־160 קמ"ש כל הדרך לעפולה בבוקר שאמא התקשרה אליי ואמרה לי שאבא נפטר. אני זוכר איך חזרתי בה אחרי השבעה הרבה יותר לאט. אני זוכר איך היא הייתה טובה בהרדמת הילדים – וגם הדוקטור, שתמיד הייתה מבטיחה לי שתישאר ערה ונחרה לי על הכתף אחרי שלושה קילומטרים.
שבע שנים של מוזיקה שהולכת ומשתנה. בהתחלה דיסקים של ילדים, כולל השיר המטומטם הזה של התרנגול של דוד חיים, שפעם בדרך לאילת שמענו אותו בערך שעתיים ברצף כי זה הדבר היחיד שגרם לאדם להפסיק לבכות. בסוף הוא נרדם אז עברנו לריקוד הקנגורו של אותו המשורר. שבע שנים, כל כך הרבה זיכרונות, כל כך מעט יכולות מוטוריות.
וחול, מלא חול
יש משהו כיפי בנסיעה בגרוטאה. אולי חוץ מהפעם ההיא שעצר אותי שוטר וכרז לי מאחור בערבית לצאת מהמכונית (זה קרה. אנחנו לא בפינת הפוליטיקלי קורקט פה). אבל יש שלב שבו ההסכם בינך ובין המכונית שלך נסדק, כמו זוגיות שמפסיקים להשקיע בה. שניכם יודעים שאתם כבר לא במיטבכם אז מותר לכם לשחרר. פתאום כשנוזל קצת מהארטיק על הריפוד, אתה לא נזעק למגבון אלא משפשף את הגלידה לתוך הבד. פתאום אתה מפצח גרעינים באוטו כי יאללה, יפלו קצת קליפות.
והבגאז', אוי הבגאז'. רגע לפני שמסרתי אותה למכירה התפניתי לפנות את הבגאז'. בשלב כלשהו הוא הפך ממקום ששמים בו מזוודות למחסן של הבית. הוא נראה כמו תל ארכיאולוגי. מבעד לשכבות השמאטעס יכולתי לראות את התקופות השונות בחיי. למטה כמובן שקית עם סוכר וסכין (אל תשאלו אותי), שסבתא מאמו שמה לנו במכונית כשקנינו אותה. מעל זה כל מיני צעצועים של תינוקות ממש קטנים שנשארו מפעם.
ואז ערמות של ציורים מהגן שהבטחתי לעצמי להעלות הביתה ושכחתי (או שלא שכחתי. גם אתם לא מעלים, תרדו ממני), כדורים עם מעט אוויר ששכחנו, רולרבליידס ישנים של פלג כשעוד היה עולל, קופסה עם נעליים חדשות שקנינו לגפן לפני איזה שנה וחשבנו שאיבדנו, וקופסאות עם ספרים מהאוניברסיטה מהתקופה שחשבתי שאני אסיים את התואר. הקופסאות לא נפתחו מעולם, אלה בעצם קופסאות עם אכזבות של אמא שלי. וחול, כל כך הרבה חול, ועבודות יצירה של גפן מכיתה א', ומאתיים שקל, ושקית עם צדפים שהילדים אספו פעם כשנסענו לאכזיב, או לטנטורה, או לעוד מקום שהביא מלא חול לאוטו.
ושני ז'קטים שחורים, ושמלה ששירן חיפשה מלא זמן ואין לה מושג איך היא הגיעה לבגאז', ושני ציורים ענקיים שלי שמישהי פעם נתנה לי בפטריוטים ושכחתי מהם. ונייר מקופל, שפתחתי אותו וראיתי בו את ההספד מההלוויה של אבא. קיוויתי שכשאפנה את הבגאז' של המכונית הבאה יהיו שם רק ברכות של אירועים שמחים. להתראות יונדאי, שלום אהבה, ואם אתם רוצים לדעת באיזו אהבה מדובר, אז הפעם התפנקתי במאזדה 3 שנת 2018, יד שנייה. אמרתי לכם, איש עם סטייל וחיבה מטורפת לרכבי יוקרה.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
