בפרעות תר"פ (1920) הוביל זאב ז'בוטינסקי את ההגנה העצמית של היהודים בירושלים. בתגובה העמידו אותו הבריטים למשפט, וגזרו עליו 15 שנות מאסר. היישוב היהודי התייצב כולו מאחוריו, כנגד שונאי ישראל. המפלגה הסוציאליסטית "אחדות העבודה" אפילו הציבה אותו במקום הראשון ברשימת המועמדים שלה לאספת הנבחרים של היישוב. פעם ידעו יהודים להשעות את המחלוקות והפילוגים – לפחות כאשר אויבי ישראל עומדים בשער.
יש לי בעיה בהבנת החברה הישראלית של היום. זרים לי שני הרגשות שהכי משפיעים על המרחב הציבורי שלנו – שנאת ביבי והערצת נתניהו. אני חושב שלראש הממשלה יש חסרונות רבים, אך לא רואה בו שטן שאחראי לכל עוול; אני מאמין שיש לו גם מעלות רבות, אך הן רחוקות מלהצדיק הערצה עיוורת. יותר ויותר כלי תקשורת מתמסרים לאחד משני הרגשות הללו – אכן, יותר לשנאה מאשר להערצה – וכך מצטמצם עוד ועוד טווח הידיעות והפרשנויות שיש לי עניין לקרוא ולשמוע. לא מעניין אותי לקרוא שנתניהו הוא השֶמש, וגם לא שביבי הוא השטן.
מזווית הראייה הזו, אני חושב שזימון נתניהו לעדות באמצע המלחמה הוא פשוט טירוף. ההתעקשות לזמן לדוכן את ראש הממשלה באמצע מלחמה נראית סבירה, ואפילו מתבקשת, בעיני אלו שנהנים לתסוס יחד עם שותפיהם-לתיעוב במדמנת הרק-לא-ביבי. אך בעיני מי שמצליח להרים מבט מִקַלחת השנאה, ההתעקשות הזו נראית שיגעון גמור.
לפני חמש שנים פרסמתי, ביחד עם הרב יעקב מדן ואישי ציבור נוספים, קריאה לנשיא המדינה להציע לנתניהו חנינה גורפת תמורת התפטרותו. אני מצטער שזה לא קרה. כאמור, אני מכיר במעלותיו של ראש הממשלה, אך לא מעלים עין גם מחסרונותיו. כמספר אחת, הוא האחראי העיקרי לריסוק ציר הרשע; כמספר אחת, הוא גם האחראי העיקרי לטבח שמיני עצרת. אפילו מחלותיה של מערכת המשפט הן במידה רבה באשמתו: בכהונתו הארוכה מאוד כראש הממשלה הוא הניח למערכת הזו להתנפח ולהתנוון, עד לרגע שפנתה נגדו. ואחרי כל זה, אני חושב שמשפט נתניהו יצא מפרופורציה. ההאשמות נגדו אינן כה חמורות עד שיצדיקו את שיתוק הנהגת המדינה בזמן מלחמה. גם אם נתניהו אכן קיבל סיגרים מחבר ואכן ניסה לסדר לעצמו קצת תקשורת מחמיאה – בירור הסוגיות הגורליות הללו יכול לחכות מעט. ממילא המשפט לא עומד להסתיים בשנים הקרובות. נוכל להתאפק עוד קצת.
בארצות הברית אין מלחמה וגם לא משהו הקרוב לה, ובכל זאת מיד אחרי שנבחר טראמפ הודיע התובע המיוחד על סגירת התיקים הפתוחים נגדו – תיקים שבהם מדובר על נושאים הרבה יותר גורליים מאשר סיגרים ושמפניות. העם אמר את דברו, ולא סביר לגרור נשיא נבחר להשחית את מיטב זמנו על דוכן העדים, במקום בהנהגת האומה.
חכמינו הכירו בבעיה הזו, כאשר קבעו: "מלך לא דן ולא דנים אותו". נכון, לא כל מלך; נכון, חכמינו לא קבעו זאת בשמחה; נכון גם שלמרבה המזל נתניהו איננו מלכנו. ואף על פי כן, העיקרון בעינו עומד: לעתים המדינה פשוט לא יכולה לעמוד במחיר של מיצוי הדין עם השליט, עכשיו ומיד.
אין לנו משטר נשיאותי וגם לא מלוכני, המצב אצלנו שונה מאשר בארצות הברית, ולא נקטע באופן גורף את ההליכים כנגד ראש הממשלה. אבל למה לא לעכב אותם עד יעבור זעם? המצב הנוכחי אינו טיפול שוויוני בראש הממשלה, אלא הפליה ברורה נגדו, שלא לומר אובססיה היסטרית. לו לא היה ביבי ראש הממשלה, אלא קצין אפסנאות אנונימי בשלדג, אפשר להניח שהשופטים היו נענים ברצון לבקשה לדחות את עדותו, או לפחות מצמצמים את תכיפותה.
אני מבין שהייתם רוצים ראש ממשלה אחר. מה לעשות, ובינתיים נתניהו הוא זה שצריך לקבל את ההחלטות מה להפציץ בסוריה, והן חשובות יותר מאשר מענה לשאלה מה בדיוק אמר לסמנכ"ל לעניין שינוע ומינוע במשרד האוצר לפני עשרים שנה. איך אפשר לדרוש מראש ממשלה להעיד במשך שלושה ימים בכל שבוע, בזמן שהוא מנהל מלחמה למעננו?
כמובן, זה בדיוק מה שרוצים שונאיו שהוא יגיד, כדי שיוכלו להבציר אותו ממשרתו. מקומם ומכוער עצם הרצון להשתמש בצורך טכני של מערכת המשפט – X שעות של עדות – כדי להדיח ראש ממשלה נבחר ומכהן, באמצע המלחמה. השכל הישר אומר שאם יש התנגשות בין הצורך שהעם היהודי ישרוד במלחמתו לבין הצורך של השופטים לזרז קצת את המשפט – זירוז המשפט יפנה מקום לצורכי המדינה, ולא להפך. כיוון שהשופטים לא ויתרו על פגרת הקיץ שלהם – ובצדק לא ויתרו – כנראה זירוז המשפט אינו ממש דיני נפשות.
אנשי "אחדות העבודה" – מפלגתו של בן גוריון – ידעו להתייצב מאחורי ז'בוטינסקי, כאשר התקיפו אותו שונאי ישראל. למה יורשיהם אינם מסוגלים לזה? נתניהו הותקף בידי שונאינו באופן הכי ישיר והכי פיזי שאפשר לדמיין: הם פוצצו על ביתו כתב"מ. האם זה לא מספיק כדי להשעות לכמה חודשים את השנאה המוטרפת כנגדו, מכוננת-זהות ככל שתהיה עבור המתבשלים בה? עוד יהיה זמן גם לשפוט אותו, וגם לחקור, וגם להצביע נגדו בבחירות. היום תנו לו ולנו לסיים את המלחמה הזו.
שונאי נתניהו עונים לזה בטענה שנתניהו יאריך בכוונה את המלחמה, כדי שלעולם לא יעמוד על דוכן העדים. אין מה להשיב לתיאוריית הקונספירציה המרושעת הזו, אלא רק להשתומם על עומק השפל שאליו יכולה השנאה להביא אנשים, גם כאלו שביסודם הם אינטליגנטיים ושוחרי טוב.
לא רק יריביו הפוליטיים של נתניהו מתבטאים כאן מתוך שנאה עיוורת; מדאיגה במיוחד העובדה שקשה לפרש אחרת את התנהלות מערכת המשפט עצמה: התובעים והשופטים, הפרקליטות והיועצת. האם אין בכל המערכת צדיק אחד שיקום ויגיד שגורל הנשק הכימי של אסד חשוב יותר מאשר הפרשנות לסיגרים של מילצ'ן? לא רק רצון להדיח את נתניהו מתבטא כאן, אלא גם תשוקה להשפיל אותו; כאילו עצם הצגתו של ראש הממשלה על דוכן העדים היא איזו חגיגת ניצחון מסולפת של שונאיו.
ובינתיים, מיד אחרי שהתחיל אתמול להעיד, העבירו לנתניהו פתק דחוף, שהוריד אותו מיד מדוכן העדים. אפשר לנחש שיהיו עוד הרבה פתקים כאלו, ואני הייתי רוצה להגניב פתק דווקא לשופטים: אינני יודע את מי אתם חושבים שאתם מנצחים כאן; אני מזהה פה רק מפסידים.
