סיסמת "הניצחון המוחלט" שראש הממשלה הנחיל לשיח הציבורי מאז תחילת המלחמה, היא יותר בבחינת קשקוש מוחלט. היא מושכת את הלב, כפי שאמן הרטוריקה נתניהו יודע היטב; אבל אין מאחוריה כלום, כפי שההיסטוריון החובב נתניהו גם כן יודע היטב. אין מלחמה בתולדות העמים שהביאה לניצחון מוחלט וסופי על הצד המנוצח בלי שנעשו צעדים נלווים, פרט לניצחון הצבאי, שגרמו לצד המנוצח לוותר על שאיפותיו.
מלחמת ששת הימים הייתה הניצחון הצבאי הברור ביותר שהושג בתולדות ישראל, אך זמן קצר אחריה פתח שליט מצרים נאצר במלחמת ההתשה, במאמץ לאזן את עוצמת תבוסתו. גם מלחמת העולם הראשונה הסתיימה בניצחון מוחלט של הציר המערבי־דמוקרטי, מה שלא מנע מגרמניה לפתוח במלחמת עולם חדשה כעבור שני עשורים בלבד.
אכן, תומכי הניצחון המוחלט מביאים כמודל את מלחמת העולם השנייה, שבסופה נכנעו מעצמות הציר ללא תנאי; על גרמניה ויפן הוטלו תנאי כיבוש קשים, ונעשו צעדים משמעותיים לחינוך מחדש של האוכלוסייה. אבל כדאי לזכור כמה הבדלים בין המציאות באירופה של 1945 לזו של המזרח התיכון ב־2024. ראשית, בנות הברית שכפו את התנאים הקשים על גרמניה ויפן היו חזקות עשרת מונים מישראל, והייתה להן לגיטימציה בינלאומית דו־גושית לעשות זאת. שנית, אפילו הן נאלצו להוסיף לכיבוש ולחינוך מחדש חבילה נדיבה של שיקום כלכלי. שלישית, לפעולות השיקום היה גם מחיר מוסרי לא פשוט, כשפקידי המִמשל הישן שולבו במשטר החדש. הייתה מין הסכמה שבשתיקה שלא לזעזע את החברה בציד נאצים אינטנסיבי, מעבר למשפטי נירנברג שנועדו לראשי השלטון הנאצי.
מכאן שהיעד הישראלי במלחמה צריך להיות צנוע יותר: הסדר שיסיר את הסכנה, לפחות לפרק זמן ארוך – קודם כול מיישובי העוטף והצפון, ולמעשה מהמדינה כולה. בעזה ההסדר הזה תלוי בעיקר במציאת שלטון חלופי לחמאס, מהלך שישראל נמנעת מלקדם. רק השבוע, לאחר ביקורת ציבורית מתמשכת, הודיע נתניהו שהוא "ביקש מצה"ל" תוכנית "למיגור שלטון חמאס". הרטוריקה של נתניהו שוב מצליחה לאחז עיניים: האם מיגור שלטון חמאס לא היה מטרתה העיקרית של המלחמה מראשיתה? ואם כך, איך ייתכן שרק עכשיו נדרש הצבא להכין תוכנית בנדון?
נתניהו בונה על הזיכרון הציבורי הקצר, וגם על כך שבבוא היום יוכל לטעון שהצבא אשם; ראשיו לא הגישו תוכנית מספיק רצינית. האמת פשוטה בהרבה: יש רק שתי חלופות לשלטון חמאס: או ממשל צבאי ישראלי, אופציה שכל מדינות העולם מתנגדות לה, וגם צה"ל ומשרד האוצר; או חלופה פלסטינית כלשהי שמימושה עלול להפיל את הממשלה. משום כך מעדיף נתניהו להמשיך בדחיינותו המפורסמת, גם אם המחיר הוא מותם המיותר של חיילי צה"ל.
בלבנון, לעומת זאת, נתניהו מעוניין בעִסקה, גם משום שגם הוא מבין שאי אפשר למגר לחלוטין את חיזבאללה, וגם משום ששליטה חלופית של צבא לבנון מקובלת גם על שותפיו מימין (בינתיים. דניאלה וייס עוד לא אמרה את המילה האחרונה). ייתכן אפוא שנזכה בקרוב לראות בעסקה כזו, אולי עוד לפני השבעת הנשיא טראמפ. את רצונם של אנשי הצפון בהרחקת חיזבאללה מהגבול ניתן כמובן להבין, אבל בעידן שבו הטילים והכטב"מים שלו יכולים להגיע כמעט לכל נקודה בישראל, אין לכך הרבה משמעות. צריך להסתפק בהרחקת ארגון הטרור באופן כזה שלא יוכל לבצע חדירות פיזיות לשטח ישראל, ובשמירת אזור בטחון שכל הנכנס אליו יירה.
השגת הסדר תוך זמן קצר בעזה ובלבנון גם יחד נחוצה גם מהשיקול הביטחוני: לפנינו ניצבת עדיין המשימה העיקרית במערכה – התמודדות עם ראש הנחש, משטר האייתוללות האיראני. המערכה הזו תדרוש את כל המשאבים האנושיים, הצבאיים והכלכליים שישראל יכולה לגייס, וכמובן גם תמיכה של מדינות המערב ובראשן ארה"ב. זה ידרוש מאיתנו נכונות לסיים את המלחמות בעזה ובלבנון, וככל הנראה גם נכונות לוויתורים מסוימים בזירה הפלסטינית. החברה הישראלית צריכה אפוא להתכונן לתקופה קשה של הכרה במגבלות הכוח, ובצורך לקבוע סדרי עדיפויות רציונליים בין צרכיה ורצונותיה.
