זה נשמע אולי דמיוני, אבל הייתי שם, בכיכר מלכי ישראל, כשרבין נרצח. רצינו להיות שם, אני ומי שהיה אז חבר שלי והיום הוא בעלי, כדי להרגיש את מה שהמחנה הפוליטי שאנחנו לא משתייכים אליו מרגיש. נפגשנו בתחנה המרכזית בתל־אביב, ולא מצאנו אוטובוסים לכיכר. כולם היו עמוסים במפגיני שמאל שהגיעו לשם לפנינו. ברגע האחרון מצאנו מונית וחלקנו אותה עם מפגינה מהשמאל. היא הביטה עלינו בעיניים תוהות; מה יש לשני צעירים, הוא עם ציציות בחוץ והיא עם חצאית עד הרצפה – סליחה, אבל זאת הייתה האופנה – לעשות בכיכר.
היינו שם כשהכדורים נורו. לא הבנו מה קרה, אבל הלחץ מסביב גאה. מג"בניקים רצו עם מחסנית בפנים לעבר משמרת המחאה של הימין, מישהו צעק "ימני ירה בשמאלני", ואנחנו הבנו שזה הזמן שלנו לקחת את הרגליים ולברוח משם. בדרך שמענו שרבין נורה, כמה שעות אחר כך הבנו שהוא נרצח והוכינו בהלם ובעצב. כעבור יום הלכנו אחרי הארון שלו בירושלים, אבלים וחפויי ראש כי איך זה קרה לנו ואיך עם ישראל חוזר על טעויות העבר. צפינו בראיונות בטלוויזיה, ובהלוויה שהתקיימה למחרת. הדמעות קפאו והטישו נפל מהיד. הבנו שאנחנו לא שייכים. שאנחנו לא מורשים להיות אבלים על רצח ראש הממשלה של המדינה שלנו. שאנחנו לא יכולים להשתתף באבל כי אנחנו אשמים מעצם השתייכותנו לציונות הדתית. וזה לא משנה מה חשבנו או עשינו בחודשים שקדמו ליום ההוא – כולנו היינו רוצחים.
בשנים שאחרי, המסרים של יום הזיכרון לרצח רבין, יום חשוב מאוד בלוח השנה הישראלי, נעו בין האשמת מגזרים מסוימים ברצח, ובין קידוש מורשתו של ראש הממשלה המנוח, זו שעוסקת בהסכמי אוסלו ובמדינה פלסטינית. כמה שחזרנו ודיברנו עם הילדים בבית על הצורך להיות קשובים לצד השני, כמה ששוחחנו נגד שנאה ופילוג, לא יכולנו להתחבר לעצרות או לנאומים. יום שיכול וצריך היה לעסוק ביחד הישראלי, בחשיבותה של הדמוקרטיה, בסובלנות אמיתית, סימל את ההפך הגמור.
רק לפני שנתיים העזתי לחזור לכיכר. העברתי מעגל שיח בכיכר הבימה ביום הזיכרון לרצח רבין, במסגרת מיזם מקסים של "אסיפה ישראלית" ותנועות הנוער. זה היה קצת אחרי הבחירות האחרונות, ולפני שהוקמה הממשלה הנוכחית. קצת קשה לזכור היום, אבל כבר עם היוודע התוצאות, כשהיה ברור שתוקם כאן ממשלת ימין־חרדים על מלא, אנשים חשבו, ממש כמו בשירת הסטיקר, שתהיה כאן מדינת הלכה והלכה המדינה. הם רק לא שרו, הם צעקו.
התכנסנו למעגל שיח, עם דוברים שהיה מעניין לשמוע. הם היו צעירים, בלי פוזות, ודיברו פתוח ומהלב. העמדות היו שונות, המגוון היה גדול. עבורי זה היה ריפוי.
השנה, כל האירועים לזכר רבין התקיימו בפרופיל נמוך. משפחת רבין ביקשה. האם בגלל המלחמה המתנהלת, או אולי בעקבות קונספציית השלום שקרסה ברעש גדול, וכעת כבר ברור שאי אפשר לדבר על מורשת שכבר לא רלוונטית לרובו המכריע של העם? הלוואי שמישהו ממשפחת רבין, ממקבלי ההחלטות על אופי יום הזיכרון, מחשב מסלול מחדש, כדי שניתן יהיה להפוך את היום הזה למה שהוא היה צריך להיות. לזכור את האיש ואת תרומתו למדינה, בלי לקדש את מורשתו הפוליטית; להעלות על נס את ההקשבה והסובלנות אבל על אמת; לעסוק בקירוב לבבות ולומר לא לקיטוב. אנחנו כל־כך זקוקים למסרים האלה היום. דַמיינו פעם בשנה שבה כל מקומות העבודה, לא רק מוסדות החינוך, מקדישים שעתיים למעגלי שיח פתוחים וכנים בין העובדים שלהם. מה זה היה מקדם, איזו חברה יכולנו לצמוח ולהיות.
משקפיים נוספים
אבל האמת היא שמעגלי שיח אינם מספיקים. הם התחלה יפה, והם מוכיחים רצון טוב והסכמה לצאת מאזור הנוחות. כמי שהייתה חברה בכמה קבוצות כאלה לאורך חודשים, אני יכולה לומר שלמדתי להכיר את הכאב של מי שחושב אחרת ממני, וקיבלתי עוד זוג משקפיים להתבונן על המציאות. ככה גם הרגשתי, לעיתים, אצל חבריי לקבוצה. אבל לכמה זמן זה הספיק? לא הרבה. כששוב היה טריגר, טוויסט פוליטי, איזה איום מהמחנה השני, שוב אנשים, כן גם כאלה שיושבים איתי יחד במעגל, חזרו לעמדות הטבעיות והתבטאו ופעלו בדורסנות, שוכחים שיש אנשים שחושבים אחרת. וזה כמובן בתרחיש הטוב, במקרה שלכולם היה נוח להביע את עצמם במפגשים, כשאנשים הגיעו פתוחים ולא כדי להטיף לעמדות שאיתן הגיעו מהבית. כן, גם כאלה פגשתי.
מעגלי שיח הם ברכה, אבל הקהל שמגיע אליהם שייך לאוכלוסיות מסוימות, כאלה שהסכימו מראש לשוחח. יש מגזרים (מי אמר מצביעי ליכוד או חרדים) שנעדרים מהם, שלא נספרים, והרי הם אחוז גבוה באוכלוסייה ובעיקר קול חשוב שבלעדיו אי אפשר לבנות הסכמות יציבות.
המילואים, הפציעות והשכול, יוצרים קשרים חזקים מאוד שמדלגים על ההבדלים והשוני. איך אפשר להעתיק אותם לחיים הרגילים?
מה כן יבנה פה חברה אחרת? מה כן יגרום לנו להבין יותר זה את זה? אני חושבת על השאלה הזו הרבה, ואין לי תשובה טובה. כנראה נדרשות הרבה פעולות, ובראשן בניית אמון מחודשת, מפגש כן ואמיתי בחיים עצמם.
כבר חודשים, בתוך הנסיבות הקשות של המלחמה, מתרחשים מפגשים כאלה. באינטנסיביות של המילואים, למשל. חודשים ארוכים של חיים משותפים רחוק מהבית, של התאגדות סביב מטרה משותפת ותסכולים מאחדים, של רעות שאין שנייה לה. נרקמים שם קשרים חזקים, שאני מקווה ומאמינה שיעשו טוב לחברה שלנו. כך גם החיבור בין משפחות הפצועים; חדרי בתי החולים אינם מחולקים לפי מגזר, מקום מגורים או עמדה פוליטית. וכך גם השכול. החיבור בין משפחות נופלים הוא אמיתי ועמוק ובלתי ניתן להפרדה. במקומות האלה כולם מאמינים לכולם שהם רוצים טוב, וגם אם העמדות מנוגדות, אנשים מכבדים זה את זה ומנסים לדלג מעל מכשולי השוני.
איך אפשר להעתיק את הדפוסים האלה לחיים רגילים, שגרתיים, שאינם ימי חירום? אני באמת לא יודעת. אבל עצם הקיום של קשרים עבים כאלה בחברה הישראלית היום, מלמד שזה יכול לקרות, רק דורש חשיבה והעמקה ובעיקר עבודה רבה.
