א. כשניסיתי להסביר לעצמי את ממדי ניצחונו של דונלד טראמפ, עלתה בדעתי העובדה הבאה: תיאודור רוזוולט, נשיאה ה־26 של ארצות הברית, אהב לצוד דובי גריזלי. כבר כשהיה בן 26 הוא הרג את הגריזלי הראשון שלו. אי־שם בהרי ביגהורן שבצפון מערב ארצות הברית, הוא מצא עצמו ניצב פנים אל פנים עם הדוב האימתני, שגובהו כשניים וחצי מטרים, וירה בו יריית רובה אחת ויחידה: "חור הקליע בגולגולתו היה בדיוק בין עיניו, כאילו מדדתי את המרחק עם סרגל של נגר". רוזוולט, דמות נערצת שדיוקנה חצוב בין ארבעת פרצופי הנשיאים שעל אנדרטת הר ראשמור, נעשה אובססיבי לאותם דובים: הוא יצא למסעות ציד נוספים, ביקש לתאר את ממדיהם בכתיבה ספרותית, וכשזעמו הפוליטי ניחר הוא היה אומר שיש לו חשק "לנעוץ סכין בגריזלי".
במערכת הבחירות הזו שבה ועלתה ברשתות החברתיות פסקה שמיוחסת לרוזוולט: "הגריזלי הוא סמל לדמותו של האמריקני: אינטליגנציה, פראיות. אולי הוא לפעמים קצת עיוור ופזיז, אבל אמיץ מעל לכל ספק. הגריזלי האמריקני חי את חייו לבדו. אין לו בני ברית אמיתיים, רק אויבים, אך אף אחד מהם לא גדול כמותו. העולם לעולם לא יאהב אותנו. הם מכבדים אותנו, אולי גם ילמדו לפחד מאיתנו. אבל לעולם לא יאהבו אותנו, כי יש לנו יותר מדי חוצפה. הגריזלי מגלם את רוחה של אמריקה. הוא צריך להיות הסמל שלנו!"
למעשה, רוזוולט מעולם לא אמר את המילים הללו. מקורו של הציטוט הוא בסרט ההוליוודי "הרוח והאריה" מ־1975, שעוסק בניסיונו של הנשיא רוזוולט לשחרר חטופים אמריקנים, אבל באמריקה כמו באמריקה, רוזוולט של אולמות הקולנוע הוא אמיתי לא פחות מרוזוולט הממשי. אין לכחש, כבר שנים רבות שדימויו של הגריזלי האמריקני הולך ונשחק, ובארבע השנים האחרונות ביתר שאת: אמריקה אולי פחות פזיזה ועיוורת, אבל גם פחות אמיצה וממילא פחות מפחידה. האמריקני היה מוכן אולי לספוג את יוקר המחיה הגואה אם היה משתכנע שזו מעין שנת חורף שבסופה עתיד הדוב לשוב ולשאוג, אבל אחזה בו תחושה קודרת שהדוב הזה כבר שכח את טבעו לגמרי.
דונלד טראמפ, על פגמיו הרבים, מזכיר משהו מן הדוביות הפראית הזו, שבשעת הדמדומים שבה מלחמת עולם שלישית כבר אינה תרגיל מחשבתי רחוק, נדמה שאמריקה והמערב כולו צמאים לה.
ב. בעולמנו ישנו צד אפל, ישנה תמיד קללה לצד הברכה. זוהי תודעה נושנה מאוד שגדולי החושבים והפרשנים היהודים עסקו בה מול פרשת השבוע, שבה האל מברך את אברהם אך מודיע שבדרך עתיד אברהם להיתקל במי שיקללוהו: "וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר". מדוע להבטיח שיהיו מקללים? אי אפשר בלעדיהם? ובכן אי אפשר, מפני שזה העולם, אין ברכה בלא קללה.
אצל טראמפ הצד האפל, המקולל והמקלל, גלוי לעיני כול, שאוג בקול רם מעל פודיומים של עצרות ושל עימותי בחירות. תחת הממשל הדמוקרטי הנוכחי, לעומת זאת, נעשה ניסיון מובהק להסתיר צדדים אפלים של המציאות. למשל, במשך שנים ארוכות ניסו דוברי השלטון לטייח את מצבו המחמיר של הנשיא ביידן. הממסד הדמוקרטי התעקש שמדובר במסע השמצה ותו לא, אבל גם אוהביו של הנשיא ביידן, שחזו בו ובהתנהלותו כפי שהיא באמת ולא כפי שתווכה לציבור בראיונות טלוויזיה ערוכים, זיהו שאין אמת בהכחשת מה שאין מנוס מלכַנותו "זִקנה" במובנה הקשה. זקנה מרה שקפצה על מנהיג האימפריה שהיא עדיין החזקה בעולם.
ואז הגיע העימות הטלוויזיוני הבלתי נשכח ביולי: טראמפ השתמש כהרגלו בלשון רהבתנית וכוללנית ואף גסה, לא פעם הוא עיוות את העובדות, אבל איש לא הופתע, זוהי דרכו מימים ימימה והוא אינו מבקש להסתירה. לעומת זאת, בלבולו של הנשיא ביידן התקבל אצל רבים מאוהדיו בתדהמה רבתי: הלא הבטיחו להם שלמרות כל הרינונים המצב טוב, וכעת הם גילו מכלי ראשון שהמצב בכי רע.
זהו השורש הרקוב שביסוד מסע הבחירות שניהלה המפלגה הדמוקרטית: אי אפשר למכור לכולם אשליה על כשירותו של הנשיא, וכשזו מתפוגגת לבקש להעלימו בהינף יד במהלך בלתי דמוקרטי ובמקומו להנחית את סגנית הנשיא הבלתי פופולרית, שמעולם לא זכתה לאהדת הציבור ברמה הארצית, תוך ציפייה שהאמריקני מן השורה יראה בה מושיעה זכה וכשרה. טראמפ הוא טראמפ, אמר לעצמו האמריקני הזה, אבל מיהו ביידן? מיהי האריס? היכן מסתיימת העמדת הפנים ומתחילה האמת? כי האדם, כך מתברר, מעדיף את מי שחושף בפניו את אפלתו על פני מי שמסתיר אותה בחדרי חדרים.
ג. הייתה זו מערכת הבחירות שבה ניצחו הפודקאסטים (הסכתים בשפת הקודש) את אולפני הטלוויזיה והרדיו הישנים. הנשיא טראמפ בחר להתארח בחודשים האחרונים בכמה מן הפודקאסטים המואזנים באמריקה לשיחות שהתארכו לרוב הרבה מעבר לשעה, ומעל כולם שלוש שעות הריאיון עם הקומיקאי וחובב אמנויות הלחימה ג'ו רוגן, שאחראי להסכת "המואזן בעולם". זו הייתה שיחה משונה למדי: טראמפ, כהרגלו, השמיע בה את טענותיו הרגילות על בעיית ההגירה ועל חולשתו של הממשל הדמוקרטי שמביאה על אמריקה מלחמות, כינה את בכירי הצבא האמריקני "מטומטמים", אבל גם הפליג לדיון ארוך על תחרויות אמנויות לחימה. דבר אחד בטוח: השיחה הזו שודרה ללא כל עריכה. טראמפ נכנס לאולפן ופשוט התחיל לומר כל בדל מחשבה שעלתה במוחו הקודח. אגב, רוגאן הציע גם להאריס להתראיין, היא ביקשה לקבוע לו תנאים מוקדמים ולא להתייצב לשלוש שעות באולפנו הטקסני. השניים לא נפגשו.
לאמיתו של דבר, האריס פשוט המשיכה את הנוהג הישן לקיים ראיונות קצרים ומצולמים מראש לרשתות הטלוויזיה הגדולות שמראש תמכו בה. להגנתה ייאמר שגם טראמפ לא שש לעמוד לשיפוטם של יריביו, ובחר במארחים שניתן היה לחזות שיהיו ידידותיים כלפיו, ובכל זאת, משהו בהיעדר העריכה המוחלט, בהיותם של אנשי הפודקאסטים "בלתי מקצועיים", קסם לאמריקנים שמאסו בעניבת החנק של האולפנים. הדבר בא לידי ביטוי גם בעצרות של שני המועמדים: טראמפ פתח את חרצובות לשונו, הבטיח כיד הדמיון היפה עליו ולעג בכישרון העלבה מחריד. האריס לעומתו אחזה בדבקות בנאום הנקי והנכון שכתבו לה יועציה.
במילים אחרות: אמריקה, שבכל סקר תושביה מבכים את תחושת הניתוק בין הפוליטיקה בוושינגטון הבירה לבעיותיו הממשיות של האנושי, בחרה במי שהצטייר כאנושי בהרבה, גם אם לעיתים האנושי הזה קשה למדי לצפייה.
