ושמחת בחגך. ככה, בציווי. בהכרח. וזה לא שאין על מה לשמוח, אבל יש גם המון על מה לא. ובכל שנה מתפלפלים בוורטים חינניים על אודות ההיתכנות של ציווי על הרגש; ואם כבר להפוך את השמחה למצווה, למה דווקא בחג הסוכות? והאם גם השנה? אתם לא רואים שיש סוכות שעוד לא פורקו ממקומן, והדירות הסמוכות להן הפכו ארעי? אבל כן, הם מתעקשים שם. ושמחת בחגך. ככה, בציווי. בהכרח. עם כל הוורטים על חג האסיף ועל החיבור לטבע מתוך קדושת הימים הנוראים ואחרי היטהרות יום הכיפורים. אותם וורטים חינניים חוזרים על עצמם גם השנה. ככה, כמו בכל שנה. כאילו זו עוד שנה, כאילו לא עברה בדיוק שנה.
וכאן, במקום הזה, נפתחים שערי ברירה. ככה, רגע לפני יום שכולו שמיני עצרת המכונה שמחת תורה. ברירה בין שקיעה בכאב לבין הציווי לשמוח שבעה ימים, בחגך. בשכבך ובקומך משנתך הקשה.
הימים הנוראים שעברו עלינו הציפו סוד ידוע היטב שנחבא בין דפי התפילה. אבינו מלכנו, ביקשנו שם, זכור רחמיך וכבוש כעסך. ככה, שחור על גבי מחזור, ממלמלים מדי שנה: כלה דבר וחרב ורעב. ושבי. כאילו היה שם תמיד וחיכה שנבחין בו. מדי שנה, מדי ימים נוראים – המשחית, והעוון, ואפילו המגפה. הם היו שם, רק אנחנו לא לגמרי שמנו לב לכל תקלה ולכל קטטה, בקושי הבחנו בשנאת חינם. דקלמנו את הדברים באוטומט הרליגיוזי שלנו, הופכים את האימה מכל הגזרות רעות וכל מיני פורענויות לתפילת קבע נטולת תחנונים.
והנה המילים הללו צפו השנה בדקירות, בתזכורת מטלטלת: כבר היינו שם. והנה זה קורה שוב. ואיך אמרנו את המילים ללא חרדת קודש? איך פסחנו על תחינת אבותינו, שבכו על הדור שלהם, שכתבו בכאב על השבי והרעב והמשחית שטבח בהם? איך היינו אדישים לגורלם, כאילו היו פרק ישן ולא רלוונטי בדרך לתקומת הצבר המתחדש שצמחנו להיות? והנה זה הגיע שוב, כמו בא לומר שזהו הגורל היהודי, זהו הייעוד.
איך פסחנו על תחינת אבותינו, שבכו על הדור שלהם, שכתבו בכאב על השבי והרעב והמשחית שטבח בהם? איך היינו אדישים לגורלם, כאילו היו פרק ישן ולא רלוונטי בדרך לתקומת הצבר המתחדש? והנה זה הגיע שוב, כמו בא לומר שזהו הגורל היהודי, זהו הייעוד
ובתוך התפילה המתחננת לשובם של החטופים לשלום, לשובם של הלוחמים לשלום, מתגנבת גם תפילת הקבע לצאצאינו, שלא תהיה יותר מדי תחנונים. שבעוד שנים מעטות המילים הללו של מחזור התפילה המתחדש לו מדור לדור, בכל פעם שקמים עלינו לכלותנו, יהפכו למילות תודה על ישועה. שישובו להיות מילים פחות חרדתיות, פחות מובנות למתפלל. שהרי כבר צמחנו מכל אלה בעבר – מהחרב, מהרעב, מהשבי. ואפילו מהמגפה. והרי עוד נצמח.
תשובה לשאלה בת עשרים
וזה לא שאנחנו זרים לגמרי לתחושה, זה לא שאנחנו לא מכירים את החיים על החרב. לפני קצת יותר משני עשורים, מלחמת הטרור בערי ישראל ובדרכים הולידה את שירם של יהודה ופוליקר ויעקב גלעד – "איך קוראים לאהבה שלי". "וזה עולם יפה ממש, וזה מזרח תיכון חדש", שר פוליקר למוד שירת הזוועות אחרי עוד פיגוע רב נרצחים. "וזוהי יפו תל־אביב, זה רק שבוע לא רגוע מסביב". מכשירי הרדיו השמיעו בקולי קולות את שירת השלום ושברו, כשקולו הסדוק של פוליקר ממשיך: "וזאת בועה מאוד קטנה, וזה אני וזה אתה. זה לא זהב זה סתם נוצץ, וזאת בועה שאם תיגע היא תתפוצץ".
ואנחנו, המאזינים, אימצנו בכל לב את תחושת המחנק ההיא. כי המילים של פוליקר היו הכי מדויקות שיש, כשהתקיימו בתוך רולטה רוסית שעניינה לצאת לעבודה ברכב או באוטובוס; לשקול בנסיעות משפחתיות אם כדאי אולי להתפצל, שלפחות הורה אחד ישרוד עם הילדים; לעבור מקום במסעדה, או לרדת מהאוטובוס שתי תחנות לפני הזמן, כי סמוך אלינו התיישב איש צר ממדים עם מעיל רחב מדי, ולך תדע. ואיזה פדיחות לייצר מהומה. "ואלה הם חיינו בזמן האחרון", שרנו עם פוליקר וחנק עלה בגרון, "יכול להיות יותר טוב, יכול לבוא אסון. ערב טוב ייאוש ולילה טוב תקווה, מי הבא בתור ומי בתור הבא".
וקל, כל כך קל להיסחף לנעימת הייאוש הזאת. לספור חללים, לחיות בחרדת נקישה על הדלת. אבל עכשיו זמן ושמחת. ככה, בציווי. בהכרח. אז כשנפתחים שערי ברירה, אנחנו נדרשים לנוע מבחירה בנתיב המואר. לא להתעלם מתמונות השכול הטרי של הנתיב הסמוך, לא למנוע עינינו מבכי נרצחי הכטב"ם שפגע ושחט ופצע קשות – אלא לראות את הנתיב שלצידו, שמלמד על הפוטנציאל של כל טיל וטיל שנחת ושלא נחת כאן, ושיכולנו לו. להביט בתחזיות השְחור שהתבדו עד כה, באימת הימים שבאבחת ביפרים הפכו את התמונה על פיה והביאו אורך נשימה נוסף. לראות את גבורת הימים האלה, התושבים האלה שבחרו בארץ חמדה. שיודעים לענות לשאלת פוליקר החדה, "אם סופה היא שיר של רוח, איזו מנגינה יש לתקווה? איך קוראים לאהבה שלי, לאהבה שלך?":
ושמחת, ישראל. כציווי. כייעוד. ושמחת, כמשימה.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
