נוסחה של תפילת הווידוי הוא מהמרטיטים והמטלטלים ביותר, ובמרכזו המילים החשופות, הכואבות, המתדפקות ומכות על לוח הלב, כפשוטו, בכל פעם מחדש: "אֲבָל אֲנַחְנוּ וַאֲבוֹתֵינוּ חָטָאנוּ. אָשַׁמְנוּ. בָּגַדְנוּ. דִּבַּרְנוּ דֹּפִי. הֶעֱוִינוּ. פָּשַׁעְנוּ. רָשַׁעְנוּ. שִׁחַתְנוּ. תִּעַבְנוּ. תָּעִינוּ".
שנים רבות העסיקה אותי השאלה: מדוע התפילה הזו נאמרת בלשון רבים? האם יש כאן התחמקות מווידוי אישי אמיתי, מהעמידה מול עצמי? מהודאה בכישלונותיי, בחשבון הנפש הנדרש ממני? אבל השנה, מול השבר הנורא שהושברנו, מול אויב חסר אנושיות, מול פני הרוע, הרגשנו כולנו את צורת הגוף־ראשון־רבים הזו, "אנחנו", בוקעת שוב ושוב מתוכנו, מחברת את הפרודות שהפכנו להיות, לעם אחד. ללב אחד.
נדמה שהשנה לא צריך להסביר מדוע אנו אומרים את הווידוי בלשון רבים. משום שכולנו כואבים את המצב שבו הגענו ל־7 באוקטובר, כשאנו מפורדים ומקוטבים. על כך אני מבקש ראשית להכות על חטא, לעניות דעתי בשם הציבור כולו, בהשראת מילות הווידוי – בלשון רבים, כמובן, ועל פי סדר האל"ף בי"ת: על חטא שחטאנו באטימות לב, ועל חטא שחטאנו בבלבול בין אחים לאויבים. על חטא שחטאנו בגסות לב כלפי מי שכאבו מונח לפניו, כלפי אחינו ואחיותינו. על חטא שחטאנו בדעות קדומות ובהכללות. על חטא שחטאנו בהפקרת גבולותינו. על חטא שחטאנו בווכחנות ובמדון בינינו. על חטא שחטאנו בזלזול בקולן של אחיותינו – התצפיתניות הגיבורות ובזעקת המרתיעים והמתריעות. על חטא שחטאנו בחירשות לב, שלא הקשבנו זה לזה. ועל חטא שחטאנו בטוקבקים אלימים ובגסות רוח.
על חטא שחטאנו ביוהרה, ועל חטא שחטאנו בכהות חושים ועל חטא שחטאנו בליבוי השנאה והריב בינינו. ועל חטא שחטאנו במהירות שבה שכחנו, בקלות שבה אנחנו מתרגלים. על חטא שחטאנו בניכור כלפי האחר וכלפי קבוצות שונות בתוכנו. על חטא שחטאנו בסגירות איש ואישה בד' אמותיהם, ועל חטא שחטאנו בעצימת עיניים ארוכת שנים כלפי אתגרינו מבפנים ומבחוץ. על חטא שחטאנו בפילוג ובפלגנות ועל חטא שחטאנו בצדקנות ובצקצקנות. על חטא שחטאנו בקונספציות עיוורות ובקריעת חוטי האחווה המחברים בינינו. על חטא שחטאנו בראיית הרע ובהסטת המבט מהטוב. על חטא שחטאנו בשכחת צדקת דרכנו, ועל חטא שחטאנו בתעייה בדרך.
אבל אמירת הווידוי בלשון רבים, משמעה לא רק הנכחת השותפות ברגעי השבר והחטא, אלא גם תחילתו של התיקון המשותף. כי אם ישנה ודאות שדווקא התחזקה השנה, היא שכל ישראל ערבים זה בזה, וזה לזה.
הווידוי בלשון רבים הוא הזעקה שלנו, שבוקעת בו זמנית ממיליוני לבבות, בכל רחבי תבל: להשיב אלינו, סוף־סוף, את אחיותינו ואחינו החטופים מגיא צלמוות אל הבית, כצו עליון ומחייב של מדינה לאזרחיה. להשיב את רבבות העקורים לנוף מולדתם בביטחון. להקים מחדש יישובים חרבים, להצמיח חיים בשדות הקטל, לקום ולהתנער מעפר ואפר, לרפא ולתקן את שברנו, לבנות, לזרוע, לטעת ולקבוע מזוזות.
השנה, יחד עם השבר העצום וחשבון הנפש העמוק שאנחנו נדרשים לו, יש גם הרבה במה להתגאות. אני משוכנע מעבר לכל ספק שנעבור את התקופה הקשה הזו ונצמח ממנה יותר מאי־פעם, ואת האמונה הזאת אני שואב מהעם המופלא שלנו, מהגיבורות והגיבורים בחזית ובעורף – שעל אף אתגרים קשים מנשוא, דאגות וחרדות, מחזיקות ומחזיקים בתים וקהילות ומדינה שלמה.
לכן אני מבקש לקרוא כאן עוד "מעין וידוי" – או יותר נכון כמה מילים בהשראת הווידוי – שמשקפות את היופי ואת הטוב שאנו מגלים כחברה באחת מהתקופות הקשות ביותר שלנו: "אהבנו. בנינו. גברנו. דמענו מאוד. האמנו והתגייסנו. זרענו, זעקנו, זכרנו. חיבקנו. טווינו תקוות חדשות. יצרנו. כמהנו. לחמנו בכל כוחנו. מסרנו את נפשותינו. ניחמנו זה את זו. סמכנו זה על זה. עשינו, ואז עשינו עוד. פתחנו את ליבנו. צבענו בצהוב את הרחובות למען אחיותינו ואחינו. קמנו מעפר. רצינו טוב. שבנו אל עצמנו. תמכנו, תרמנו ותיקנו".
אסיים במילות התפילה שאין רלוונטיות מהן: "אבינו מלכנו, זכור רחמיך וכבוש כעסך, וכלה דבר וחרב ורעב ושבי… וכל מחלה, וכל תקלה, וכל קטטה וכל מיני פורעניות וכל גזירה רעה ושנאת חינם, מעלינו ומעל כל בני בריתך".
יהי רצון שתכלה שנה וקללותיה, ושנזכה לשנה של בשורות טובות, ישועות ונחמות. גמר חתימה טובה.
מתוך דברי נשיא המדינה באירוע הסליחות המסורתי
