לפני שנה, לא העליתי בדעתי שבשבעה באוקטובר 2024 מדינת ישראל תמשיך להילחם בשבע חזיתות, שמאה ואחד חטופים וחטופות יישארו מופקרים בשבי החמאס ושמאות אלפי אזרחיות ואזרחים יהיו פליטים בארצם. הייתי בטוחה שיום השנה לטבח הנורא ביותר שידעה מדינת ישראל יהיה יום של אבל, של ליקוק הפצעים. במקום זאת קיבלנו יום של צער עמוק שלא דוהה, יום של כאב מהול בזעם.
את בוקר השבעה באוקטובר 2024 פתחתי באחת משרשראות הידיים שעשינו ברחבי הארץ וסיימתי בצפייה בטקס הלאומי. התחושות הקשות שעלו לאורך היום הזדקקו לתובנה רק בסופו, בצפייה בטקס. הטקס המדהים הזה שצמח מלמטה, שהיה אותנטי, מאחד, עם במה לכל גווני החברה הישראלית.
התובנה שלי מהיום הזה הייתה כמה כולנו כמהים לממלכתיות אמיתית, לסולידיריות, לחום אנושי.
ראינו שאפשר לשמוע רב מברך בלי שיקראו לזה הדתה, אישה שרה בלי שחרדים יצאו מהאירוע, אחות שכולה מדברת אל אחיה בערבית בלי שזה יציף אותנו, לשמוע ביקורת ולדעת שהיא באה מאהבה ומרצון לתקן. לראות תקלות בלייב ולהתרגש איתן במקום לשפוט. לצפות ביונתן שמריז על הבמה ומתרגשת איתו כמו אמא שצופה בבנה בטקס בית ספר וחיה איתו כל מילה.
זאת ישראל שאנחנו יכולים להיות. שאנחנו רוצים להיות.
אנחנו רוצים לאהוב, את השנאה מישהו אחר עושה יותר טוב מאיתנו – ובמגרש הזה לא ננצח אותו.
השנים האחרונות הן בסימן מחאות. יש לנו על מה להיאבק, אבל דווקא בציון השנה לטבח הנורא ולמחדלים שהובילו אליו והתגלו אחריו – זה לא היה יום מחאה. זה היה יום של תקווה, כי ראינו את הפוטנציאל שבנו. הכלניות שפרחו בין הריסות הבתים השרופים בכפר עזה ושאר ישובי וקיבוצי העוטף לא מחזירות את הגלגל לאחור, רק מזכירות שהוא ממשיך להסתובב, ויש לנו עתיד לבנות פה.
ערב יום הכיפורים, ונראה שגם השנה לא תתפספס הזדמנות לפילוג והסתה. אני רואה כבר את המכונה מצחצחת חרבות. תניחו לנו בבקשה. השנה, לראשונה, יגיעו לבתי הכנסת אלפים רבים של ישראלים שכנראה לא הגיעו מעולם. חלקם משפחות שכולות, חלקם פצועים שניצלו בנס משדה הקרב, ישראלים שעברו את השנה הקשה בחייהם. הם כולם מחפשים מזור, מחפשים אהבה ואמונה.
חבקו אותם, אהבו אותם, תתנו להם מקום, אל תתעסקו בהפרדות, אל תרימו חומות, לא בינינו לבין עצמנו, לא בין בעל לאישה, לא בין אמא לילדיה.
בתור אמא לארבעה בנים אני פונה לאלו שרוצים לקרב את היהדות לציבור הרחב בבקשה – תנו מקום לכולם, תנו למשפחות להיות ביחד. תראו להם את המקום בסידור, אל תמלאו את החוויה שלהם באיסורים. רק באהבה. לאלו המבקשים לקיים תפילות בהפרדה – יש מקום בבתי כנסת לעזרת נשים. במרחב הציבורי, של הציבור הישראלי והיהודי שרוצה לעשות תשובה ביום הקדוש ביותר של השנה הקשה ביותר – אל תפרידו. תחברו, תתאחדו. רק ככה ננצח.
יום כיפור מגיע, בבקשה שיהיה שונה הפעם.
תרחיבו את הלב, תפתחו את הדלתות – תנו לנו להיות ביחד.
