זו השנה שבה חוויתי את כל מגוון הרגשות שנמצאים על פני פלטת הרגשות של הנפש.
7 האוקטובר תפס אותי בממ"ד בקיבוץ אור־הנר, שבת שציפיתי לה מכיוון שהייתי אמורה לפגוש את בני יותם בפסטיבל מוזיקה בתל־אביב ולשמוע אותו מנגן. ציפיתי לכך והתרגשתי.
זה לא קרה. במקום זאת, יותם נחטף מביתו בכפר־עזה ונלקח למנהרות בעזה. בשבעים הימים שבהם חיכיתי לו בארץ ועד לרגע כתיבת מאמר זה, רגע לפני כניסת החג, ראש השנה תשפ"ה, אני עסוקה בגילוי.
בשבועות הראשונים להמתנה הייתי בבית זר, גדול ומפנק עם בריכת שחייה, עם נוף להרי ירושלים. זה בית שקיבל אותנו זמנית כדי שנוכל להימצא ביחד, כל המשפחה. בבית הזה היינו שלושה שבועות, ושם, בזמן שנמשך כנצח, התגלו כוחות הנפש.
אני מבינה שאני יכולה להיות בטוחה בכך שבני חי אפילו כשאיני יודעת עליו כלום. אני בוטחת בתחושות הבטן שלי, ואף שבכל יום אני מקבלת הודעה בקבוצת הוואטסאפ של כפר־עזה שעוד גופה התגלתה משכונת הצעירים – אני מחליטה לדעת שכל זמן שאין לי מידע על יותם, השמועה לא תבלבל אותי.
אני מגלה שאני יכולה להמשיך להיות בתודעה של ביטחון כלפי המדינה שלי, על אף העובדה שב־7 באוקטובר נראה היה שהכול התקלקל. אני יכולה להמשיך לבטוח בצבא ובמודיעין, לדעת בתוכי שהדברים יסתדרו כך או אחרת.
לפני כמה שבועות הצטלמתי עם אם שכולה, חברה מלפני 7 באוקטובר, שגם בנה נהרג במלחמה הזאת. הצטלמנו לכתבה בעיתון בכרם ענבים ליד ביתי. לפתע ראיתי פרפר ואמרתי: "הנה פרפר, ראית?", היא לא שמה לב ולא ראתה, והוא רפרף ועבר הלאה. היא התעקשה לראות אותו, ואמרה: "אבל איפה הוא? אני רוצה לראות אותו". הוא פה, את רק לא רואה אותו. הוא פה.
זאת הייתה התודעה שלי במהלך התקופה שבה חיכינו ליותם. הגילוי שגם כשאני לא רואה אותו הוא פה – בוודאות.
ברגע שיצאנו מהבתים שלנו בדרום והגענו לאזור ירושלים – בהתחלה בנווה־אילן ובהמשך בשואבה – ראיתי וגיליתי את עם ישראל. בתחילה במעומעם, במהוסס, באנשים שהיו עוצרים אותי ברחוב ומספרים לי שהם מתפללים למען יותם בן איריס. נשים זרות, עם כיסוי ראש בדרך כלל, חיבקו אותי באהבה אינסופית, בכו ואמרו שהן רוצות שיותם שלי יחזור. זה הפתיע אותי ושימח בו־זמנית.
בסוף אוקטובר – במפגש מרגש באולפנת חורב בירושלים, שפגשתי בו את משפחת גדליה, משפחה דתית מבית־שמש – עברתי טלטלה רגשית ושינוי משמעותי בכל תפיסת החיים שלי. פגשתי אם שכולה, דינה גדליה שבנה יוסף מלאכי גדליה נהרג בכפר־עזה, סמוך לביתו של יותם. המפגש היה מטלטל ומרגש, כי הבנתי ברגע אחד שדינה ואני – למרות שיכול להיות שחשבתי שאנחנו שונות, שיש ביננו הבדלים מהותיים בשל אורח החיים הדתי שלה והחילוני שלי – חולקות מכנה משותף הכי חזק שיש: שתינו אימהות, שתינו איבדנו את היקר מכול, שתינו יהודיות, והבנים שלנו נלקחו בשל גבורתם. האחד היה חייל קרבי ביחידת דובדבן צוות 400, והשני מוזיקאי ג'ינג'י, חילוני עם הפרעות נפשיות, שרצה להיות חייל קרבי ולא הצליח.
ההבנה הזו המשיכה איתי לאורך תקופת ההמתנה ליותם. התפרקו אצלי סטיגמות על אנשים, על מגזרים. הלב נפתח לאהבת כל עם ישראל, כי ראיתי את יופיו בכל מקום.
הייתה כאן נתינה אינסופית של אנשים שעזרו בכל דרך – בישול, אפייה, ביגוד, תמיכה כספית ורגשית ובלי סוף. רק לתת, לחבק, לאהוב, לעזור ולתמוך. נפתח לי חלון ענק בתוך החיים שלי להכיר את העם שלי, שפחות הכרתי בעבר.
עברה כמעט שנה מ־7 באוקטובר, וכיום אני נפגשת עם קהלים שונים בארץ ובעולם. אני מדברת מול חיילים, נוער בבתי ספר, חילוניים ודתיים, חברות הייטק, קהילות ביישובים במרכז ובפריפריה.
הייתי בארה"ב, בברזיל ובדרום־אפריקה, ולכולם אני מעבירה אותו המסר: השלתי מעצמי את עול הסטיגמות, את עול הקטלוג, את עול ה"הם" וה"אנחנו".
אני יכולה לאהוב כל אדם, גם אם הוא חושב אחרת ממני, ולדעת שהוא ואני חלק מאותו עם – עם ישראל החזק והקיים.
