העונה החמישית של הסדרה "תרגיע", בכיכובו של יוצר "סיינפלד" לארי דיוויד, נפתחת בפרק המתרחש בחגי תשרי. באחת מסצנות השיא מגיע דיוויד לתפילת יום כיפור בבית הכנסת לאחר שרכש מחוצה לו כרטיסים מזויפים מספסר. באמצע התפילה מתגלה הזיוף, ודיוויד ואשתו מסולקים מהמקום. ב־2005, השנה שבה שודרה הסצנה בטלוויזיה, הדבר הכי מגוחך שהיה אפשר לחשוב עליו בבתי הכנסת בארה"ב היה שלתפילות נמכרים כרטיסים מזויפים במחיר מופקע. אבל 13 שנה אחרי, התקדמנו והשתכללנו. כרטיסים מזויפים – אאוט.
מה אִין? למשל, תפילת יום כיפור ב"גן בירה", מעין פאב מתחת לכיפת השמים. זה קורה בשנתיים האחרונות בוושינגטון, והאמת היא שזו לא ממש תפילה. יהודים צעירים מתכנסים ביום הכיפורים ומדברים על "מוסר, חרטה ומשמעות החיים", כפי שדווח ב"וול־סטריט ג'ורנל". אם בילוי בפאב הוא לא הקטע שלכם ביום כיפור, אולי תנסו ליהנות מהופעה של להקת גוספל בעת תפילות ראש השנה? זה קורה בשנים האחרונות במנהטן, בניצוחם של אח ואחות יהודים בשם פרי ולאה ברקוביץ'. איפה? באחד מהאולמות השייכים לכנסייה בשדרות לקסינגטון. תפילה בכנסייה היא יותר מדי בשבילכם? למה שלא תעברו לקליפורניה, שם מארגנת לכם הרבה לורי שפירו הפתעה לקטע שבו כורעים ומשתחווים ב"עלינו". שימו לב: בזמן ההשתחוויה תונח על גבכם השחוח עז, כחלק מאימון "יוגה עיזים" שהפך לטרנדי בשנים האחרונות.
אנחנו, יהודי ארץ ישראל, מביטים אל ההתפתחויות המשונות האלו, ונפתחות בפנינו שתי אפשרויות. האחת, קטרוג: "אלה האנשים שלפי כל הסקרים לא יישאר מהם כל זכר יהודי בעוד דור, אולי אפילו חצי דור. זו אינה יהדות, זו בדיחה. אפילו הרב ריק ג'ייקובס, נשיא איחוד הקהילות הרפורמיות בצפון אמריקה, מסתייג מעריכת תפילות בפאבים. זו יהדות ריקה, טרנדית, אוורירית, שהופכת את המסורת למשהו זמני וחולף.
"היום יש טרנד של יוגה עיזים, ומה יהיה מחר? כל נדרי באורווה לקול צניפות סוסים? זאת אולי ההוכחה הטובה ביותר שאי אפשר לנהל חיים יהודיים בלי אחד משני התנאים הבסיסיים: מגורים בארץ ישראל או קיום מצוות אורתודוקסי. המיש־מש בין תורת הנצח לאופנות הוליוודיות מתחלפות מגוחך להפליא, כבר עדיף שלא יעשו כלום ויישארו בבית".
האפשרות השנייה היא לימוד כף זכות: "ברור לכולנו שאלה אנשים שרחוקים מאוד ממצוות ומכל פרקטיקה דתית אחרת בחיי היומיום, ובכל זאת הם מתעקשים לבוא פעם או פעמיים בשנה ולהיזכר בניצוץ היהודי שבהם. הרי אף אחד לא הכריח אותם לבוא לבתי הכנסת האלה, הגם שלנו קשה לקרוא להם כך. דווקא בהינתן שיעורי ההתבוללות הגבוהים, כל פעילות שקשורה ליהדות רק הולכת ונעשית חשובה יותר, קריטית ממש.
"מי יודע, אולי אפילו אחד מהמשתתפים באירועים האלה, אולי רק מתוך סקרנות, יגלה פתאום עד כמה היהדות באמת חשובה לו, ועד כמה הוא רחוק ממנה. את המדרגה הראשונה והחשובה הוא כבר עלה. הנה, הוא הגיע לאירוע יהודי ביום כיפור. הוא רוצה להיות עם בני עמו, רוצה להרגיש חלק ממשהו גדול ממנו. עובדה, הוא פה. מה האלטרנטיבה? שילך עם חבריו הגויים באותו ערב לסרט? הרי לבית כנסת אורתודוקסי הוא לא ילך בכל מקרה".
שתי הדרכים הגיוניות, ולשתיהן בסיס רציונלי. באופן אישי, ברוב ימות השנה אני נוטה לגישת הקטרוג. יוצא לי לנסוע רבות ברחבי ארה"ב, להתארח בבתי כנסת מזרמים שונים, וככל שחולפות השנים אני מרגיש שהזרמים שאינם אורתודוקסים הולכים ומתנתקים מחללית האם, הדת היהודית, ומשוטטים כלוויינים אבודים בחלל. עוד מעט יאבד האות הקלוש שעוד מחבר אותם למסורת העתיקה, והם ימשיכו לשייט לבדם עד שייעלמו מהעין ויישכחו מלב.
אבל איכשהו, אולי באווירת "חמול על מעשיך" והענווה שמשתלטת על הנפש אחרי קריאות וידוי רבות כל כך ביום הכיפורים שזה עתה חלף, אני מנסה ללמד זכות. בהחלט מצחיק לראות יהודי כורע ב"עלינו" ועל גבו צוהלת עיזה. לגמרי מגוחך לשמוע להקת גוספל המובילה את תפילות ראש השנה במקום חזן ירא שמיים. אבל מה היה אומר על אותם יהודים, נניח, הבעל שם טוב? האם היה מגחך כלפיהם או דווקא משבח אותם על פעילותם? ואם כבר נכנסנו לפינה הזאת, האם כולנו בבתי הכנסת האורתודוקסים בישראל מתייחסים לכל התפילות ברצינות הראויה? האם הגענו לדרגת צדיקות שמאפשרת לנו לשפוט לחומרא יהודים המנסים בדרכם לשמר ניצוץ יהודי כלשהו?
יהודי ארה"ב ויהודי ישראל הולכים ומתרחקים אלה מאלה. לדבר סיבות נוספות חוץ מענייני דת, ובראשן קרע פוליטי המושך את רוב יהודי ארה"ב שמאלה ואת רוב יהודי ישראל ימינה. אלה שתי קהילות היהודים הגדולות בעולם. אין לנו הפריווילגיה לאבד את הקשר. אנחנו יכולים להתווכח, לסעור, לצעוק וגם לצחוק עליהם, אבל לא לקרוע את החבל. כן, גם אם בסופו של החבל יש עז שמחכה לרגע שבו תוכל גם היא לכרוע ב"עלינו".
