יותר מ־300 אלף אזרחים, אבל רק שישה חברי כנסת מאז קום המדינה (שניים מתוכם לתקופות קצרות מאוד). מצבו העגום של המגזר הבדואי במדינת ישראל משתקף היטב בהיעדרות הכמעט מוחלטת של נציגיו מבית המחוקקים זה שבעים שנה. שלושה מתוך השישה הללו מכהנים בכנסת הנוכחית, במסגרת הרשימה המשותפת, אבל בחיפוש מהיר בפרוטוקולים של ועדות הכנסת כדי לראות מה ניסו לעשות למען שולחיהם, נמצאו בשלוש השנים החולפות תשע ישיבות בלבד הנוגעות למגזר הבדואי.
בשונה מערביי ישראל ומהדרוזים, רבים מהבדואים שומרים על בדלנות ואינם משתפים פעולה עם מוסדות המדינה. כך למשל, אחוזי ההצבעה במגזר נמוכים מאוד. התנהלות זו פוגעת בצרכיהם של הבדואים ומדירה אותם ממוקדי הכוח בחברה הישראלית. לשם השוואה, המגזר הדרוזי המונה כ־180 אלף איש שלח ארבעה נציגים לכנסת הנוכחית (16 בכל כנסות ישראל) ושר אחד. כאשר לבדואים אין כמעט נציגי ציבור משלהם, התוצאה היא ש־300 אלף אזרחים נותרים ללא מענה או כתובת לטיפול במצוקותיהם.
עם בעיות קשות של דיור, חינוך ותשתיות, בוחר המגזר הבדואי שלא להשפיע מבפנים ולהפקיד את גורלו בידי חברי הכנסת הערבים שאינם מציבים את מצוקותיו במקומות הראשונים בסדר יומם. הרשימה המשותפת מונה 13 חברי כנסת, אך בקדנציה הנוכחית המתקרבת אל סיומה הם כמעט לא יזמו דיונים, הצעות חוק או ישיבות בוועדות השונות. אגב, אחד מאותם תשעה דיונים שהוזכרו לעיל, נערך תחת הכותרת "מדיניות פוגענית של הריסת בתים ביישובים בדואיים", אך בפועל עסק לבסוף ביישובים הדרוזיים. ירדנו לשמונה.
עיון בהיסטוריה של חברי הכנסת הבדואים מגלה שהיא איננה מפוארת במיוחד: אחד נרצח כי סירב לפנות את מקומו, אחר נחשד בהסתה, וגם הארבעה הנוספים לא מוכרים כמגיני המגזר.
חמאד אבו־רביעה היה הבדואי הראשון שנבחר לכנסת. הוא כיהן בכנסת השמינית והתשיעית, בתחילה מטעם הרשימה הערבית לבדואים וכפריים (מפלגת לוויין של המערך), ולאחר מכן כנציג הרשימה הערבית המאוחדת שהקים. כפי שנהוג עד היום במפלגה הערבית, גם אז חברי הרשימה החליפו זה את זה במהלך הקדנציה. וכך, באפריל 1979 נכנס אבו־רביעה לכנסת התשיעית כשהחליף במסגרת הסכם רוטציה את סיף א־דין א־זועבי. בינואר 1981 הגיע תורו להתחלף, ומשסירב לפנות את מקומו לשייח' ג'אבר מועדי, הוא נרצח בידי בניו של מועדי.
ח"כ טלב א־סאנע כיהן מהכנסת ה־13 ועד ה־18, מטעם סיעות ערביות שונות. ב־2001 נחקר בוועדת אור שבדקה את העימותים בין ערביי ישראל לכוחות הביטחון סמוך לפרוץ האינתיפאדה השנייה, בגין התבטאויות מסיתות. ב־2005 הורה היועץ המשפטי לממשלה לפתוח נגדו בחקירה פלילית לאחר שביקר במדינת אויב – סוריה – בניגוד לחוק. שנה לאחר מכן ניצל את חברותו בכנסת כדי לבקר את ראשי חמאס שאזרחותם נשללה. פעילות למען המגזר הבדואי? א־סאנע היה פחות בעניין.
בין אוקטובר 2017 לפברואר 2018 כיהן בכנסת יוסף עטאונה, ומאז אוגוסט 2017 מכהן בה סעיד אלחרומי. שני הח"כים הבדואים הבולטים כיום הם טלב אבו־עראר וג'מעה אזברגה. גם הם מנצלים את עיקר מרצם כדי לפעול דווקא בעבור מי שלא בחרו בהם. אבו־עראר חזר לאחרונה מביקור באיחוד האירופי, בניסיון לגייס אותו נגד מדינת ישראל בעקבות חוק הלאום. הוא כינה את המפכ"ל אלשיך "מחבל", והתבטא בחריפות נגד ההכרה האמריקנית בירושלים כבירת ישראל.
"אין קלפיות"
ח"כ אבו־עראר עצמו רואה את הדברים באופן שונה לחלוטין. לדבריו, האזרחים הבדואים אינם משתתפים בדמוקרטיה הישראלית בשל הזנחה, ודווקא ברשימה המשותפת עושים ככל יכולתם כדי לסייע להם. "האוכלוסייה הבדואית בנגב מחולקת לשתי קטגוריות", הוא אומר. "אלה שגרים ביישובים המוכרים כמו ערערה, לקיה, שגב־שלום ורהט, ואלה שגרים ביישובים הבלתי מוכרים.
האוכלוסייה מהסוג השני סובלת ממדיניות של הזנחה וקיפוח, ללא זכויות בסיסיות כמו מים וחשמל. אין שם כתובות, ולכן גם לא קלפיות. יש יישובים שמרוחקים 40 קילומטר מהקלפי, ואנשים מעדיפים להישאר בבית ולא לנסוע כדי להצביע. התסכול שנובע מהעוני, האבטלה והמצב הכלכלי הקשה, גורם להם להישאר בבית".
מפעילותכם בכנסת נראה שצורכי החברה הבדואית לא ממש מעסיקים אתכם.
"האוכלוסייה הבדואית היא אוכלוסייה ערבית, היא חלק בלתי נפרד ממנה. אנחנו כולנו ערבים, ומוחים נגד מדיניות הממשלה. מאז קום המדינה נהגו כלפי האזרחים הבדואים בנגב באותה מדיניות של הזנחה, קיפוח ונישול קרקעות. עוקרים יישובים בדואיים כדי להקים יישובים יהודיים. זה מה שקרה באום אל־חיראן, ומדינת ישראל ממשיכה להתגאות שהיא דמוקרטית".
הכותרות וההתבטאויות שלכם תמיד קשורות לפלסטינים ולא לאזרחי ישראל הערבים.
"לא נכון ולא מדויק. האמת היא שלא פחות מ־85 אחוז מעבודת הרשימה המשותפת היא בנושאים הפנימיים של אזרחי המדינה – בחינוך, רווחה ותשתיות. מה שאת אומרת זה הגרסה של ממשלת ישראל, כדי להפריד בין האוכלוסייה הערבית למנהיגיה. עושים דה־לגיטימציה לרשימה המשותפת. כל יום הורסים קרקעות בנגב, וכולנו מבקרים שם ועומדים לצד המשפחות שנותרות ללא קורת גג.
"יש דברים שהם זכויות בסיסיות בכל מדינה דמוקרטית, גם אם אין נציגים בכלל לאוכלוסייה, ומדינת ישראל לא נותנת את הזכויות האלה לאזרח הערבי־בדואי. אנחנו מעלים את המצוקות בוועדות ובמליאה, ועושים מה שאנחנו יכולים בכלים הפרלמנטריים. זו שאלה של מדיניות שצריך לשנות אותה. השנה צוין לראשונה בכנסת 'יום הנגב' שיזמתי, שהתרכז באוכלוסייה הבדואית בנגב".
ח"כ אבו־עראר מגן אפוא על מפלגתו וטוען שהיא פועלת למען האוכלוסייה הבדואית, אך הנתונים באתר הכנסת מעידים שהדיונים בנושא היו מעטים, וכך גם הצעות החוק והשימוש בכלים פרלמנטריים אחרים.
הציבור הבדואי זכאי לכך שיהיו לו נציגים שייאבקו על זכויותיו וייצגו את ענייניו. מדובר במגזר גדול, עם ריכוזי אוכלוסייה מובהקים וצרכים רבים וידועים. אלא שלשם כך הוא לא צריך לבחור בחברי הכנסת הערבים־ישראלים, שלא הוכיחו נאמנות רבה (ולא, להגיע לאום אל־חיראן כדי להצטלם זה לא נחשב) לפני כן עליו להחליט האם הוא חלק מהמדינה שהוא חי בה. הישיבה על הגדר פוגעת בעיקר בבדואים ומותירה אותם בידיים ריקות.
