השנה היא 2017. הרב ברבריהו קרובאל, ראש ישיבת דרך חתחתים, מוציא "דין רודף" לראש הממשלה מלכיהו. ח"כים, פעילות פמיניסטיות, ארגוני שלום ואיכות הסביבה, ובעצם כל מי שיש לו חשבון פייסבוק פעיל מגנה את קרובאל. הקולגות מהנהגת הישיבה מתנערים, אבא שלו מתראיין לתקשורת ומספר שהוא גידל אותו להיות אוהב אדם. לבסוף הוא מתפטר מהישיבה בשיבה טובה, ועושה הסבה מקצועית לתרפיסט בבעלי חיים.
השנה היא 2017, שר החינוך נפתלי בנט ושר הביטחון אביגדור ליברמן מתקוטטים בטוויטר משל היה ארגז חול, סביב הודעת דובר צה"ל בעניין פיצוץ המנהרה וההסבר שבנט תיאר כהתנצלות על הרג מחבלים. זה נגמר באחת אפס לבנט, שעקץ את ליברמן על אותן 48 השעות שתמו מזמן שבהן הבטיח לחסל את הנייה אם יהיה שר ביטחון.
נכון, רק אחד מהמקרים האלו באמת קרה השבוע. אבל בעצם גם המקרה ה"דמיוני" הוא הכי מציאותי שיש. הרשתות החברתיות שינו לבלי הכר את המציאות, לטוב ולרע. הגיע הזמן שנדבר על זה, אבל באמת.
בתוקף זכותי הטבעית (כאישה. אלו שנות האלפיים, מותר לי הכול) וההיסטורית (כפובליציסטית וכותבת מזה שלוש שנים. כן כן, היסטוריה ארוכה) ועל יסוד חוסר במילה הכי חשובה שקובעת כיצד ייראו פני מדינת ישראל בעשורים הקרובים, אני מכריזה בזאת על יצירת מילה חדשה בארץ ישראל, היא מדינת ישראל:
הרשתה – "מצב שבו התהליכים העוברים על המין האנושי מנוהלים ומתעצבים ברשתות החברתיות. ההרשתה מאפשרת לאינדיבידואל להשמיע את קולו להמון העם. אפשרות זו של היחיד (גם זב החוטם) להתבטא לא הייתה קיימת בעבר, אז רק החזק והקולני נהנו מפריבילגיה זו של השמעת קולם להמון. באמצעות ההרשתה, האגו של היחידים מתנפח ומתנפח, עד שאין אתר פנוי ממנו.
"תהליך ההרשתה שינה את המציאות כפי שהכרנו אותה. מצד אחד גורמת ההרשתה לשיח להיות רדוד ומתלהם ובדרך כלל לא מאפשרת לדיון רציני להתקיים בגבולותיה, ומצד שני מקנה יכולת 'לשחרר לחץ' ומונעת מהיצרים להתפרץ באופן ממשי. היחיד, שנהנה מחופש הביטוי הנרחב, מרגיש שקולו נשמע בעולם ושיש לו מקום, ומפלס התסכול האישי יורד. ההקצנה שיוצרת ההרשתה היא בלון אוויר חם, או אולי רבבות בלונים הקטנים המלאים באוויר חם של הבל פיהם של הדוברים, וממלאים את החלל בצפיפות צבעונית וחסרת סדר.
"ההרשתה שינתה מן הקצה אל הקצה גם את התנהלותם של המנהיגים. אם בעבר פליטות פה שלהם לא היו נקלטות באבחת שידור פייסבוק לייב, כיום כל גרעפס שלא במקומו מתועד (צפו סימן קריאה, תצווה עליכם הכותרת). אם בעבר נזקקו המנהיגים לחסדם של העיתונאים בשביל לעלות לכותרות, היום מספיק ציוץ מתלהם בן 72 תווים (ראו ערך סמוטריץ') והאייטם הבא בידיים שלהם. בירידתם אל ההמון שמרפרש את הפיד גם בשירותים, הם מחזקים את הקשר הישיר שלהם עמם ומפלסים נתיב ללבם, כלומר לפתק שישימו בקלפי.
"בעולם שבו ההרשתה תופסת יותר ויותר מקום, נראה כי השיח הולך ומקצין, הולך ומתלהם, אולם בד בבד, עולם המעשה מתכנס לאחור ומתמצה בכתיבת פוסטים ואיסוף קדחתני של לייקים (של המנהיגים וההמון כאחד). מכך נובע שהסיכוי שהשיח המתלהם יוביל למעשי קיצון כמו רצח ראש ממשלה או נשיא, דווקא קטן (כל הנאמר פה נוגע לדיונים פנים־ישראליים ולא מול אויב).
"החיסרון הבולט ביותר של ההרשתה הוא טרחנות אוכלת ראשים. תהליך ההרשתה הנרחב שפושה במחוזותינו מלווה בזמזום מטריד וחופר של המוני קולות שיש להם מה להגיד על כל דבר. בהחלט לא נעים, אבל אפשר להתגבר. או לעשות השתק לַהַתראות" [מילון קולמן, שם שם].
אשליה וירטואלית
התסריט שבו פתחתי את הטור כל כך מופרך מצד אחד וכל כך מציאותי מצד שני. עברו בסך הכול 22 שנה מאז רצח רבין. קשה לדמיין מציאות שבה רבנים יוציאו היום "דין רודף" לראש ממשלה. גם אם אני עוצמת עיניים ומנסה לדמיין ממש חזק שרב, איש ציבור או אפילו אדם אלמוני יחסית יעשו דבר מעין זה, הם ייקרעו לגזרים בכיכר המרשתת עד שבשרם יהיה מאכל לעוף השמיים.
אם מנתחים את המהלכים בחברה הישראלית דרך מנסרת הרשתות החברתיות, שהן כבר מזמן לא וירטואליה ותו לא, רצח רבין לא היה קורה היום כפי שאוהבים להפחיד אותנו, מימין, ממרכז ומשמאל. השתנינו, השתנינו מאוד. גם המציאות. אנחנו אוהבים לדבר על הסתה והקצנה ועל הרעות החולות של התקופה שלנו. תמיד כיף יותר לדבר על רעות חולות ולחכך ידיים בהנאה. דיבורים חיוביים זה משעמם ומפהק.
רק לאחרונה קבע מבקר המדינה בדו"ח כי על כל איש ציבור לפרסם מדיניות למחיקת פוסטים ביקורתיים בדפיו הציבוריים, וכי אין לחסום עוקבים באופן שרירותי. אם מבקר המדינה טורח להוציא הוראות כאלו, אז באמת משהו משתנה לנגד עינינו ברשות הרבים שלנו. אפשר להבין שאנחנו כבר לא מדברים רק על האשליה שיוצר העולם הווירטואלי או על עולם מקביל שאינו נפגש לעולם. נכון, אנחנו מברברים קצת יותר מדי, אבל בסך הכול הביקורת העצמית שלנו התעצמה והשתבחה. ואם לא, תמיד יהיה מחנה נגדי שיטרח להזכיר לנו איפה אנחנו טועים.
ריקוד מותר
לא יכולתי להסיר את העיניים מריקוד האקה שביצעו חיילי ניו־זילנד מול עיניו המשתאות, אני משערת, של ראש הממשלה, באירוע לציון מאה שנים לשחרור באר־שבע מידי הטורקים. לא יכולתי שלא לדמיין מה היה קורה אילו ריקוד האקה היה ריקוד יהודי מסורתי ששרד מימי בית המקדש ועבר מאב לבן, ומאם לבת. כמה זעזוע ושאט נפש מהריקוד הפאגני, השבטי והפרימיטיבי הזה היינו שומעים. כמה מאמרי דעה נגד תהליכים מבהילים היו נכתבים מדם לבם של הנאורים, כמה עוד עֹמר בר־לבים היו נעמדים על רגליהם האחוריות לקושש קולות מול עשרים מפגינים ברמת־השרון. יודעים מה? אני בטוחה שאפילו היו טרחנים שממציאים לזה מילה חדשה: האקה (על משקל הדתה).
