עמדתו של בנימין נתניהו בסוגיית החטופים היא לגיטימית. כל מי שמסוגל להתייחס לסוגיה באופן רציונלי יכיר בכך. אנשי חמאס לא מבקשים רק את ציר פילדלפי, אלא דורשים יציאה מוחלטת של צה"ל מכל רצועת עזה. פירוש הדבר הוא מתן אפשרות לארגון הטרור להשתלט מחדש על הרצועה ולקבל מאגר חדש ואינסופי של כלי נשק דרך מעבר רפיח וציר פילדלפי – ממש כפי שקיבלו לפני המלחמה. זה כמובן מעלה את השאלה על מה בכלל מסרו את חייהם מאות מחיילי צה"ל בעשרת החודשים האחרונים – הכניסה הקרקעית לעזה החלה רק כמה שבועות אחרי הטבח – אם המציאות הביטחונית ברצועה תחזור לסורה.
במשך שנה אחת בלבד בכל 15 השנים האחרונות הוא תפקד כראש האופוזיציה, ואז הורה לאנשיו לא להצביע למען שום הצעת חוק ממשלתית, אפילו אם היא חיונית למדינה. הממשלה נפלה רק משום שראש הממשלה נפתלי בנט היה אחראי כלפי תושבי יהודה ושומרון– כשהתקנות הקובעות את מעמדם המשפטי עמדו לפקוע – יותר מנתניהו ונציגי יו"ש עצמם. בדרכו לשלטון נתניהו אפילו לא היסס לקעקע הסכם תקדימי עם חסידות בעלז על החלת לימודי ליבה, רק כדי ששתי המפלגות החרדיות לא יתפצלו ויסכנו את חזרת "הגוש" לשלטון. גם כעת הוא מקעקע כל הסכמה חיונית לגיוס חרדים או ביטול ההטבות הניתנות להם מטעמים קואליציוניים.
גם בעניין המלחמה עצמה יש תהיות קשות לגבי עמדותיו. הגדולה שבהן נוגעת לשאלת עיצוב החלופה לשלטון חמאס. ברור שהפגיעה הקשה ביותר בחמאס אינה הפגיעה באוכלוסייה האזרחית בעזה, שאינה מטרידה יותר מדי את ראשי ארגון הטרור. הדבר היחיד שיכול להביא ניצחון הוא עיצוב חלופה שלטונית יציבה. משום מה, דווקא בסוגיה הזאת דומה שנתניהו איננו ממהר. הוא לא מנסה לסנדל את האמריקנים להיות אחראים לשטח יחד עם המצרים, הפלסטינים וכמה מדינות ערביות מתונות. לפחות לעת־עתה הוא גם לא ניסה לקדם ממשל צבאי ישראלי ברצועה.
היעדר חלופה שלטונית לא רק מפריע להשגת הניצחון היחיד על חמאס, אלא גם מכריח את חיילי צה"ל לנהל מלחמת התשה אינסופית שרבים הנופלים בה. הוא מונע את ההתמקדות בזירת הצפון, שרבבות מתושביו מנותקים כבר כמעט שנה מבתיהם, ומונע גם את הצעד החשוב ביותר: הקמת ברית אנטי-איראנית ברחבי המזרח התיכון ובחסות אמריקנית. לא פלא שההימנעות התמוהה הזאת מקדמת את החשד שנתניהו אכן נושא עיניו למלחמה אינסופית, שתעכב את ההיפרעות הציבורית ממנו בגלל שלל מחדליו הקודמים.
ייתכן שבסוגיית החטופים עמדתו של נתניהו עניינית. אבל מכלול התנהלותו בשנים האחרונות מקשה על מתן אמון בו, שהוא הכרחי בזמן מלחמה. אם באנשי הקואליציה נותר מינימום של אחריות לאומית, הם חייבים לסמן לו את הדרך לקיסריה ולבחור ראש ממשלה אחר מן הליכוד – המפלגה הגדולה ביותר בכנסת – שיוכל להקים קואליציה רחבה יותר, ולהוליך את העם ליעדים הדרושים מתוך אמון גבוה יותר.
