בשנה שעברה צוינו שמונים שנה למרד גטו ורשה. בבית הספר ובתנועת הנוער למדתי על המרד הנואש ועל גבורת לוחמי הארגון היהודי הלוחם ומנהיגיו מרדכי אנילביץ׳, יצחק צוקרמן וצביה לובטקין, שעל שמם נקראו עשרות רחובות בערי ישראל, הוקמו מוזיאונים ואנדרטאות והודפסו בולים.
רק בגיל 26 גיליתי במקרה, מתוך קריאה בספרו של רישארד ולווסקי "יורק", חלקים שלמים בסיפור המרד שמערכת החינוך בישראל בחרה לא לספר לי. למדתי שהיה ארגון נוסף שמנהיגיו נפלו בקרב, ארגון שמפקד כוחות האס־אס שדיכא את המרד, יורגן שטרופ, תיאר את פועלו בהרחבה וציין כי הוא זה שגילה את ההתנגדות הקשה ביותר בקרבות בכיכר מוראנובסקה. כוונתי לאצ״י, הארגון הצבאי היהודי הרוויזיוניסטי, שהורכב מאנשי תנועת בית״ר בפיקודם של פאוול פרנקל וסגנו אריה ליאון רודל.
ערב יציאתם לקרב אמר פרנקל ללוחמיו: ״מלחמתנו כאשר תבוא, ולא משנה כמה קצרה תהא – לא תישכח! אנחנו נחיה בדפי ההיסטוריה היהודית! ילדים בארץ ישראל של העתיד ילמדו אודותינו ואנו נהיה להם מופת לאומץ לב״. הוא טעה. ילדים בארץ ישראל לא למדו עליו ועל אנשיו, רחובות לא נקראו על שמו, יישובים לא הוקמו. במשך עשרות שנים שמו ושמות חבריו הועלמו מספרי ההיסטוריה של משרד החינוך, והשורדים המעטים לא הוזמנו לטקסים הרשמיים. הסיבה למחיקה הזו הייתה אך ורק שיוכם הפוליטי.
רק בשנת 2005, בעקבות מחקרו פורץ הדרך של משה ארנס, שעובד לספרו "דגלים מעל הגטו", החלה המגמה להשתנות. ביום הזיכרון לשואה ולגבורה תשס״ח השיאה לוחמת אצ״י ז׳וטה הרטמן משואה בטקס המרכזי ביד ושם, ובשנת 2011 היא הוזמנה להדליק משואה בבית לוחמי הגטאות. בשנת 2013 הודפס בול להנצחת זכרו של פאוול פרנקל, ומאז נרשמת התקדמות איטית בתיקון העוול שנעשה ללוחמי האצ״י.
בשנה שעברה התקיים אירוע מרגש כאשר במלאות שמונים שנה למרד הגיעו חניכי תנועת דרור, שאנשיה ואנשי השומר הצעיר ייסדו את הארגון היהודי הלוחם, לטקס מיוחד במעוז הלחימה של אצ״י, ואמרו בין השאר: "באנו לכאן לא מתוך כורח אלא רק מתוך הדחף, הצורך העמוק, התשתיתי, האנושי, היהודי – לתקן. באנו להכות על חטאנו, על שלא נתַנו המקום והכבוד הראוי לגבורתם ולגבורתן של אחינו ואחיותינו…״.
ההדרה הפוליטית של אנשי המחנה הלאומי מהיכל הזיכרון הלאומי נמשכה גם בימי המאבק בשלטון הבריטי ומלחמת הקוממיות. בלילה שבין 16 ל־17 ביוני 1946 יצאה תנועת המרי, שכללה את כלל המחתרות, אל מבצע "ליל הגשרים" שכלל פשיטה על שורה של יעדים אסטרטגיים. מקיבוץ מצובה יצא כוח פלמ״ח בפיקודו של יחיעם ויץ, במטרה לפוצץ את הגשר הסמוך לכפר הערבי א־זיב. הכוח נחשף ונקלע לאש תופת; יחיעם ויץ ו־13 לוחמים נוספים נהרגו. הפעולה ההירואית הונצחה בספרות, במחזהו של משה שמיר "הוא הלך בשדות", בפזמוני חיים חפר ועוד. קיבוצי גשר הזיו ויחיעם הוקמו לזכר הנופלים, רחובות רבים בערי ישראל הנציחו את שמם, ובזירת הפעולה הוקם אתר זיכרון ממלכתי.
מאוחר יותר באותו לילה יצאו 44 לוחמי לח״י בפיקודו של בן עמי יולוביץ (״בועז״) לפעולת פשיטה מורכבת על מתחם בתי המלאכה בחיפה, צומת רכבות חיוני באחד המתחמים האסטרטגיים של הבריטים. 11 לוחמים נפלו בפעולה, שמעטים שמעו עליה או על מפקדה שנפל בקרב. רק בשנת 1968, לאחר השתתפותו של מנחם בגין בממשלת הליכוד הלאומי במלחמת ששת הימים, החילה הממשלה את יום הזיכרון לא רק על חללי צה"ל אלא על כלל "חללי מערכות ישראל", לרבות לוחמי המחתרות ומאותה שנה נכללו ביום הזיכרון גם טקסים ממלכתיים ליד קבריהם של עולי הגרדום. ב־23 ביוני 1970 נחנכה במבואות כפר־אתא אנדרטה לזכר הלוחמים שנפלו בקרב על בתי המלאכה. הייתה זו האנדרטה הראשונה שהוקמה במדינת ישראל לזכר חללי הלח״י.
מקרים נוספים של הדרה שיטתית של חללי המחתרות ובני משפחותיהם בכל מישורי ההנצחה וההוקרה, מתוארים בספרו המכונן של פרופ' אודי לבל, "הדרך אל הפנתאון: אצ״ל, לח״י וגבולות הזיכרון הישראלי".
פצע פתוח נוסף הוא היחס לאסון האלטלנה. בשער המכללה לביטחון לאומי, המוסד להכשרת הקצונה הבכירה בצה״ל וצמרת מערכת הביטחון, ניצב גם בשעה זו ״התותח הקדוש״. אותו תותח שלצד מכונות ירייה הוביל להריגתם של שישה־עשר אנשי אצ״ל ובהם שורדי שואה ומעפילים שעשו את דרכם אל חופי ארץ ישראל, וכן להריגתם של שלושה חיילי צה״ל בחילופי האש. התותח הטמא לא הוצב בשערי המכללה בהנחיית בן־גוריון, שקבע כי ״התותח שירה על ספינת הנשק אלטלנה והטביע אותה ראוי לעמוד ליד בית המקדש, אם ייבנה״, אלא באוקטובר 2009, ביוזמתו של מפקד המכללות באותה עת, אלוף במיל׳ נעם תיבון.
ומהנצחתה של פרשת אלטלנה אל הנצחת ראש הממשלה יצחק רבין ז״ל, שאת רציחתו רבים מאיתנו חוו מכלי ראשון ולא מספרי ההיסטוריה. לא אשכח את הבכי קורע הלב של אבי באותו מוצאי שבת. הייתי אז בכיתה ח׳, ואני זוכר היטב את עוצמת ההתנגדות להסכמי אוסלו ששררה אצלנו בבית. ועדיין אינני רואה כל סתירה בין הכאב העז נוכח הרצח המחריד ובין התנגדות לקו המדיני־ביטחוני שרבין הוביל. ולמרות זאת, בכל הנוגע לעיצוב הזיכרון הלאומי, מורשת רבין התגדרה בד׳ אמות של הסכמי אוסלו. דמותו כמשחרר ירושלים וכמי שסירב להיכנע לעסקאות חטופים מופקרות, הן במבחן העליון של פעולת אנטבה והן במבחן חטיפתו של נחשון וקסמן הי״ד, כמעט מוסתרת במפעלי הנצחתו השונים.
לפני כשנתיים היה לי חשוב לכבד כחבר כנסת את העצרת הממלכתית לזכר רבין בהר הרצל. יצאתי ממנה בתחושה קשה כאשר דובר אחר דובר חזרו על אותן מנטרות שמטילות את האשם על מי שהעזו אז או מעזים כיום להתנגד לדרכו הכושלת של השמאל הישראלי. המחנה הלאומי הודר, ומשהובהר לו כי תנאי הכניסה להיכל הזיכרון הוא המרת דת רעיונית, הוא ויתר בשלב מסוים על שותפות. זוהי בכייה לדורות.
אירועי שבעה באוקטובר מחייבים הנצחה ממלכתית שתאפשר ביטוי לכל אזרח ישראלי. לתושבי בארי ולתושבי אופקים, למתנדבים שהגיעו מגב ההר אל לב התופת, ללוחמים ולשוטרי מחוז דרום שחירפו נפשם למות באותה יממה ארורה. אל לנו לחזור על השגיאות החמורות שנעשו בעבר. הטענה שלפיה לממשלה אין מנדט לקיים טקס ממלכתי לאירוע לאומי כה מכונן וקשה, לא הייתה באה לעולם תחת ממשלת מרכז־שמאל, והיא המשך ישיר של אותה מגמה המבקשת לשלול מהמחנה הלאומי את זכותו להיות שותף שווה לעיצוב הזיכרון הלאומי, וזאת כחלק משלילת הלגיטימיות שלו להיות כוח שלטוני שווה זכויות לממשלות ״ריפוי, איחוי ושינוי". זוהי זכותה וחובתה של ממשלת ישראל לקיים טקס זיכרון ממלכתי, וזוהי זכותה של כל משפחה, קהילה ומועצה, ובוודאי של משפחות וקהילות הנגב המערבי שחוו את התופת על בשרם, לקיים טקסים נוספים.
אסיים במילותיו של עורך מעריב עזריאל קרליבך, בטורו המכונן למחרת אסון אלטלנה: ״לא ניטהר אלא במעיינות אהבת ישראל".
עמיחי שיקלי הוא שר התפוצות
