מהבוקר כל פיד הטוויטר שלי באבל. כשאני אומר כל הפיד, אני מתכוון לצד הסוויפטי של הפיד שלי, שגילה לצערו שההופעות של טיילור סוויפט בוינה מבוטלות.
צריך לחוות את ההתרגשות בלייב כדי להבין עד כמה השבר גדול – אנשים שהזמינו כרטיסים לפני שנה, שהזמינו כרטיסי טיסה לפני חצי שנה, שכתבו על זה, שהתרגשו, קנו צמידים, קנו בגדים, גילו שהטיסה שלהם מבוטלת, רכשו כרטיסי טיסה אחרים לקצה השני של אירופה, חצו את אירופה ברכבות, הגיעו לוינה, נחתו באיירביאנבי דולף, התמודדו עם מיטות שבורות או מה שלא יהיה, והנה ההופעה עצמה מבוטלת.
למי שלא מעודכן, בעקבות איומים על פיגועים אפשריים של דאעש בהופעות של טיילור סוויפט בוינה – ההופעות פשוט בוטלו. הופעות מהסוג הזה הם לא רק לאנשי המקום או המדינה – אנשים מגיעים לשם מכל אירופה לפעמים, וזה אירוע שלם של קהילת מעריצות או מעריצים שעיצבו חופשה שלמה סביב האירוע, שכאמור – בוטל ולא מתקיים.
בתור מישהו שנשאר בארץ קל ללעוג לזה. קודם כל כי אני לא סוויפטי בעצמי. דבר שני כי יש לנו צרות הרבה יותר גדולות כרגע מאשר ביטול של הופעה; אנחנו מתמודדים כרגע עם אובדנים של חיים, עם איומים מאיראן, עם חבלי ארץ נטושים ועקורים ועם איומים גדולים בסדרי גודל מביטול של הופעה. הייתי שמח מאוד להיות עכשיו בטיול באירופה גם בלי הופעה, זו האמת, ככה שכאמור – קל ללעוג או לחייך.
זה גם משהו שאנחנו לא כל כך מכירים בארץ זאת אומרת במדינה שבה יכול להיות פיגוע ובאותו ערב הופעת ענק, אנחנו רגילים לחיות בצל הטרור. כמובן שאירועים מתבטלים, כמובן ששמחות נדחות, אבל עדיין בסופו של דבר אנחנו רגילים לסנכרן את שגרת היום יום שלנו ואת האירועים שאנחנו חווים ביחד עם איומים וביחד עם הטרור. אם להגיד את זה אחרת – לו היו איומים על הופעה של שלמה ארצי בקיסריה, בטח אם היו מוצאים את המפגעים הפוטנציאלים, ההופעה לא הייתה מתבטלת.
אבל הביטול המסוים הזה, והפעם בלי צחוק, הוא ניצחון אמיתי של טרור. כי טרור הוא לא אקט פיזי אלא אקט פסיכולוגי: הוא הטלת פחד, הוא חרדה, הוא שיבוש השגרה, הוא הצורה שבה הפחד שיקרה לנו משהו מונעת מאיתנו ללכת לטייל, מונעת ממנו לעשות, ללכת להופעות, מונעת מאיתנו ללכת למקומות בלי מרחב מוגן וכן הלאה וכן הלאה. טרור הוא פחד, וכוחו גדל בסדרי גודל מהדבר עצמו. מפני לדברים יש גבול, אבל לפחד אין גבול.
ביטול ההופעה הזו הוא דוגמה לסנריו שאנחנו מפחדים ממנו – הפחד שאיומים בטרור ישבשו לחלוטין את השגרה. ובמובן הזה האבל על הביטול הוא לא מגוחך (מעבר לזה שלא ראוי לגחך על אבדן של השקעה בזמן ובכסף ועל ניפוץ תקוות), אלא אובדן על משהו גדול יותר מההופעה. כישראלים, האבדן הוא של האסקפיזם, של המחשבה שאפשר לברוח מהמצב. והאבדן האירופאי הוא אבדן של היכולת לפעול מבלי לפחד.
אני נזכר בספר שקראתי פעם. קוסם היונים קראו לו. היה שם תיאור של אדם זקן שהוכה ברחוב חשוך באמצע הלילה, וקוסם שנחפז לעזרתו. הוא שואל אותו האם הוא נשדד. הזקן בודק בכיסיו, במעילו, בתיקו, ולבסוף אומר בפליאה לא, לא נשדדתי, הכל כאן. זה לא נכון, אומר הקוסם. האם תלך מעכשיו בלילה ברחוב? האם תיכנס לרחובות חשוכים? האם תוכל ללכת ממרכז העיר לביתך? לא, אומר הזקן. אני אקח מונית. זה מה שנלקח ממך, אומר הקוסם. לקחו ממך את הביטחון לחיות את חייך כפי שאתה רוצה. נשדדת, ואתה אפילו לא יודע את זה.
זה הנזק האמיתי של הטרור. וכשאנחנו נלחמים, אנחנו נלחמים גם בזה – יוצאים דווקא, מסרבים להתרגש מאיומים, ממשיכים את החיים כפי שהם. אם כוחו של הטרור הוא בפחד, הניצחון עליו הוא לא בתקווה, אלא בשגרה.
תודה לנצחיה פלג על הרעיון
