האם מלחמה עם חיזבאללה היא רק שאלה של זמן? רק לפני שבוע, כשהצפון עלה באש, היה נדמה שזהו, אין ברירה. המלחמה בלתי נמנעת. ואז כמה ימים של כאילו רגיעה. שחרור ארבעת החטופים ופרישת המחנה הממלכתי מן הממשלה הסיטו את הקשב הציבורי מהשאלה לאן הצפון הולך, אף שבפועל דבר לא השתנה. אבל הסבירות למהלך דרמטי, כך היה נראה, הולכת ומתאדה ככל שחום יולי־אוגוסט הולך וקרב. אבל סבירות לחוד ומציאות לחוד. חיסול בכיר חיזבאללה סמי עבדאללה, המכונה אבו־טאלב, שב והבעיר את הצפון. במהלך החג ירה חיזבאללה מספר חסר תקדים של רקטות לשטח ישראל. והשאלה שכולם שואלים היא האם מדובר בהסלמה בלתי נמנעת, או שגם ישראל וגם חיזבאללה בודקים את גבולות הצד השני.
בעיקרון, למדינת ישראל אין אינטרס מיידי בהסלמה. העמדה המוצהרת של ראש הממשלה נתניהו היא עזה תחילה, הצפון אחר כך. מה שבהכרח מעלה את השאלה, אם כאשר נקרית הזדמנות לחסל בכיר בדרגתו של אבו־טאלב, האם הולכים על המשימה מתוך ידיעה שהיא תגרור תגובה כפי שראינו במהלך החג. התשובה ניתנה בעצם ההחלטה לחסל, כנראה מתוך הנחה שחיזבאללה יגיב אבל בתוך גבולות הגזרה, מה שנקרא. בכל פעם חיזבאללה מעלה את רף התגובה ואת טווח הרקטות, כנראה מתוך הבנה שנתניהו לא באמת מעוניין כרגע במלחמה בצפון. או לפחות כך הם קוראים אותו.
אטרקטיביים ככל שיהיו, חיסולים לא בהכרח משנים את המשוואה. שני הצדדים בודקים כעת את הגבולות
אטרקטיביים ככל שיהיו, חיסולים ממוקדים לא בהכרח משנים את המשוואה. כפי שזה נראה כרגע, שני הצדדים בודקים את הגבולות בתוך משוואת ההסלמה. לאיראן, פטרוניתו של חיזבאללה, אין עניין בהסלמה כרגע, וגם לא לישראל. אם כי מביקור הרמטכ"ל הלוי השבוע בבחריין אפשר ללמוד שמביטים קדימה, לאפשרות של התלקחות אזורית. כדי לבצע מהלך מנצח בלבנון בלי להיכנס למלכוד של הרס תשתיות המדינה הלבנונית ולספוג האשמות בפשעי מלחמה, ישראל תצטרך להרוס את התשתיות והבסיסים של חיזבאללה בסוריה, לשרוף את שדות החשיש בבקעה ולהפציץ את מפעלי הקפטגון, ולעשות את כל זה בלי שהרוסים ייצאו מדעתם.
כמה שעוני חול פועלים כאן במקביל, וכל אחד מהם מייצר דינמיקה משלו. שעון חול אחד הוא זה של נתניהו. נראה שהתאריך המשמעותי היחיד בלוח הזמנים של ראש הממשלה הוא 24 ביולי, אז הוא מתעתד לנאום מול שני בתי הקונגרס בארה"ב. נאום שאי אפשר להפריז בחשיבות שראש הממשלה מייחס לו מבחינת מעמדו והלגיטימציה שלו, כשמעל הכול מרחפת רוחו של בית הדין בהאג. בוושינגטון מתעתד נתניהו להפוך את הגלגל: ממי שעומד למשפט העמים, למי שמעמיד אותם על מקומם. בראייתו זהו רגע מכונן. לכן, הסיכוי שנתניהו יבצע מהלך שעלול לחבל במהלך החגיגי הזה, שואף לאפס.
גם שעון החול הפוליטי ממשיך לנוע. יום אחרי הנאום בקונגרס ייתם כנס הקיץ של הכנסת, ונתניהו יקנה לעצמו עוד שישים יום של שקט בחזית הפרלמנטרית. מה שמביא אותנו כמעט אל סיפה של שנה ל־7 באוקטובר. הישג פוליטי הישרדותי מדהים. שלא לדבר על כך שמאותו שלב נשאר אך כפסע לבחירות לנשיאות בארה"ב בחודש נובמבר. איך ייראה הקיץ במקרה כזה? ככל הנראה המשך הדשדוש בעזה ובצפון. כל זה בזמן שהרחובות יבערו, ההפגנות יימשכו והאופוזיציה תמשיך להתבחבש בתוך עצמה.
אהרן דיוויד מילר, בכיר לשעבר בממשל והיום חבר במכון ברוקינגס, ניהל השבוע דיאלוג עם עמוס הוכשטיין, שליחו של הנשיא ביידן לענייני אנרגיה. כדאי מאוד להקשיב לשיח הזה, בין שני אנשים עתירי ניסיון. הוכשטיין חשף כי מאז 1995 לא הייתה שנה שבה לא ביקר בלבנון, למעט 2005, השנה שבה נרצח ראש הממשלה רפיק חרירי. הקשרים שיצר לאורך השנים בקרב האליטה הלבנונית מרשימים. טפח מהם נחשף זמן קצר לאחר הטבח בעוטף, כאשר ממשל ביידן התייצב בכל הכוח למנוע מלחמה אזורית שתכלול התלקחות בצפון.
למרות העליות והמורדות בשמונת החודשים האחרונים, האמריקנים לא זנחו לרגע את הערוץ הלבנוני. לפני כשבועיים נחשף כי במקביל להסלמה בשיגורים לעבר ישראל, השליח הוכשטיין לא נח. על סדר היום האמריקני הולכת ומתגבשת טיוטת הסכם בין ישראל ללבנון, המבוססת על החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם. המתווה המתגבש של הוכשטיין, כך דווח, מבוסס על שיחות ממושכות עם ראש ממשלת לבנון נג'יב מיקאתי. בנאום שנשא ביידן לפני כשבועיים העריך נשיא ארה"ב כי אם הממשל יצליח להביא להסכם בין ישראל ללבנון, מהלך כזה יעבור קודם לכן דרך הפסקת אש בדרום. האם לקראת 24 ביולי, יום הנאום בקונגרס, ינסה נתניהו להביא תשורה מדינית ולייצר מהלך שיתכתב עם האמירה של הנשיא ביידן?
גם אם התשובה חיובית, נתניהו צפוי להיתקל במאבק לא פשוט מבית. כי הסוכרייה שהוכשטיין מציע ללבנונים (או לחיזבאללה) כוללת הסכם בין־מדינתי מקביל הכולל תיקונים ב־13 נקודות מחלוקת בין ישראל ללבנון בגבול היבשתי, בהן גם הכפר רג'ר. הסכם כזה ייחתם אם וכאשר חיזבאללה ירחיק את כוחותיו מהגבול, וייאסר עליו להציב אותם מדרום לליטני. במקביל, על פי התרחיש ההוכשטייני, כוח יוניפי"ל הנוכחי היושב על הגבול יוגדל ויתוגבר, כדי שאכן יוכל לפקח על כך שחיזבאללה אינו פועל מדרום לליטני. צבא לבנון יפרוס אף הוא כוחות לאורך הגבול, במטרה למנוע פרובוקציות של חיזבאללה.
נשמע כמו מדע בדיוני? נכון לעכשיו בהחלט כן, אבל אולי בכל זאת כדאי להמתין עם נחירות הבוז. מטרת־העל האמריקנית הייתה ונותרה למנוע את התפשטותה של המלחמה בעזה לעימות אזורי. וכדי להשיג זאת הם מוכנים להשקיע לא מעט. השאלה היא איך זה יקרה?
התשובות מסתמנות במאמר שפורסם בעיתון אל־אח'באר, שופרו של חיזבאללה. בעקבות ביקור הוכשטיין בלבנון בתחילת החודש חשף העיתון כי בשיחות עם מיקאתי דן השליח האמריקני בגיבוש סל סיוע כלכלי נדיב ללבנון, הדוהרת אל תהום כלכלית, בתמורה להפסקת אש עם ישראל.
שר האנרגיה הלבנוני וליד פיאד הזכיר בהקשר זה את ההצעה האמריקנית כבר לפני שנתיים, לייבא חשמל מירדן וגז ממצרים דרך צינור הגז הערבי, כדי לייצר את המומנטום הנדרש לשיקום לבנון. אבל אז עלו על פני השטח שני מכשולים, מעשי ומנטלי. בפועל, "גז מירדן וממצרים" הוא לפחות בחלקו גז שמקורו בשדה לווייתן הישראלי. על העניין הזה אפשר להתגבר בטענה שמרגע שגז ישראלי מתערבב עם גז מצרי, אין משמעות לשאלה מהיכן הגיע. אתגר נוסף היה לרבע את מעגל הסנקציות על סוריה עם הצורך לתקן את מערך ההובלה של צינור הגז, העובר בה בדרכו ללבנון.
ובכל זאת, השר הלבנוני אמר לאל־אח'באר שהזיקה שיצר הוכשטיין בין הפסקת האש עם חיזבאללה לשיקום לבנון הופכת את הרעיון למעשי, וכי מממשלת לבנון מעוניינת מאוד לקדם את הפרויקט. פיאד אף הצהיר כי "לא ניתן לאמריקנים תירוץ להיכשל בפרויקט ונבצע את חובותינו הטכניות במלואן". השבוע אף יצא השר לביקור של יומיים בדמשק, ונפגש עם השר הסורי הממונה על נושאי אנרגיה כדי לדון ב"נושאים בעלי עניין משותף".
ואחרי כל זה כדאי לשים לב לשורה התחתונה והמפוכחת מאוד בדיאלוג שניהלו השבוע מילר והוכשטיין. אם תפרוץ מלחמה בין ישראל לחיזבאללה, אמר הוכשטיין, הנזק הכלכלי לשני הצדדים – בעיקר לתשתיות – יהיה עצום. וההסכם שאליו ייאלצו הצדדים להגיע בעקבות המלחמה, יהיה דומה מאוד בפרמטרים שלו לזה שהוצע לפני המלחמה.
