בשנת 218 לפנה"ס פלש המצביא הקרתגני חניבעל לצפון איטליה, במסע מפרך ומסוכן דרך הרי האלפים. בזכות כישרונו הצבאי הוא ניצח שוב ושוב את הכוחות הרומאיים בצפון איטליה ובמרכזה, תוך שהוא בוזז ושורף נחלות רבות.
הרומאים לא ידעו את נפשם מרוב זעם. אויב זר חי בשטחם, מחריב את בתיהם ושדותיהם. אלא שלרומאים לא היה לאן לתעל את כעסם המוצדק, משום שבראשם עמד קווינטוס פאביוס מקסימוס, דיקטטור נבחר שהבין שלחניבעל יש יתרון צבאי, ולכן נקט אסטרטגיה של "הימנעות", או, כפי שהיינו אומרים היום: הכלה. משום כך הוא זכה לכינוי "קונקטטור", שפירושו "משתהה". בעגה הצבאית, האסטרטגיה הזו אף נקראת על שמו: "פביאנית".
פביוס פינה את התושבים באזורים שבהם שהה חניבעל, ואף ביקש מהם להשאיר אדמה חרוכה, כלומר לשרוף בעצמם את יבוליהם. לאחר מכן הוליך את צבאו בהיקף תנועתו של חניבעל, כשהוא נמנע ממגע מכריע. הזמן פועל לטובת הרומאים, טען. בזמן שחניבעל עסוק בהישרדות בשטח זר, הם מתחזקים.
דעת הקהל ברפובליקה הייתה כמרקחה. "איוולת היא להאמין כי אפשר לנצח במלחמה על ידי אי עשייה או בנדירת נדרים", זעק מפקד חיל פרשים פופולרי. "יש לאחוז בנשק, לרדת אל המישור ולהילחם פנים אל פנים. העזה ואומץ הם שהביאו לרומא את גדולתה, לא מדיניות של 'שב ואל תעשה', שאותה מכנים הפחדנים 'מדיניות זהירה'".
אין לנו פיקוד והנהגה מדינית מתאימים, צה"ל קטן ושחוק, הנהגתו לא מקצועית ותוכניותיה בינוניות. כשאנו הידרדרנו, אויבינו התחזקו
הרוח הלוחמנית עשתה את שלה. קרנו של פביוס ירדה, והרומאים בחרו לקונסול את גאיוס טרנטיוס וארו ההתקפי, שדרש פעולה צבאית נחרצת. שני הצבאות הקונסולריים התאחדו לכוח גדול של יותר מ־80 אלף חיילים, הצבא הרומאי הגדול ביותר עד אותו זמן. מפגן העוצמה נסך ברומאים ביטחון רב: סוף־סוף צעד מלחמתי מכריע. כעת יטעם חניבעל את נחת זרועה של רומא.
כך, שנתיים אחרי הפלישה, התנגשו חניבעל והרומאים בקרב קאנאי. חניבעל, בגאונותו הטקטית, הצליח לכתר את הצבא הרומאי ולהסב לו אבידות עצומות; יותר מ־65 אלף חיילים רומאים, כולל עשרות מנהיגים צבאיים ומדיניים. רומא הייתה קרובה להשמדה, ורבים סבורים שהעובדה שלא נכבשה כליל היא מחדל אסטרטגי של חניבעל.
אחרי תבוסת קאנאי נבחר פביוס שוב לקונסול. עמדה לזכותו הצהרתו כאשר מונה וארו: "אם יצא מיד למלחמה, כפי שהוא מצהיר שיעשה, הרי או שאינני מבין מאומה באומנות הלחימה, לא בטבעה של מלחמה זו, וגם לא באופיו של האויב – או שיפקוד אותנו אסון". רומא שיקמה את עצמה ואת כוחותיה, ובסופו של דבר, כעבור 14 שנה, אף ניצחה במלחמה הפונית השנייה נגד קרתגו בזכות מצביא רומאי צעיר ומוכשר, סקיפיו אפריקנוס.
נקפוץ קדימה יותר מאלפיים שנה, למלחמת העולם הראשונה. בצרפת של תחילת המאה הקודמת האמין הצבא הצרפתי שניצחון תלוי בעיקר, ואפילו רק, ברוחו ההתקפית. "התקפה – ויהי מה!" הייתה הסיסמה. התיאורטיקן הצבאי וראש אגף המבצעים של המטכ"ל הצרפתי, לואי גרנמייזון, סבר ש"במתקפה, הפחזות היא הטוב שבביטחונות", והצהיר: "אפילו נפריז על המידה, גם אז אולי לא הרחקנו לכת די הצורך… רק שני דברים דרושים להתקפה: לדעת היכן האויב נמצא, ולהחליט מה לעשות. מה האויב מתכוון לעשות – זה אינו חשוב כלל".
פרדיננד פוש, שסיים את המלחמה כמפקד כוחות בעלות הברית באירופה, האמין גם הוא שהכול תלוי ב"רצון לנצח". המיסטיקה של תורת הרצון ההתקפית הזו הייתה הרסנית. צעירי צרפת נקלעו לשדות קטל המוני, וב־1917 הצבא הצרפתי קרס, כאשר כמחצית מכוחותיו סירבו להסתער על שוחות הגרמנים. "הרצון לנצח" הפך למרד גלוי. כדי לרַצות את החיילים החליפו הצרפתים את מפקד הכוחות, רובר ניוול ההתקפי, באנרי פטן ההגנתי יותר, שהבטיח לא לשלוח חיילים להסתערויות מלאות עיזוז וכדורי מקלעים גרמניים.
מחיר ההתקפיות הצרפתית היה עצום. לולא היו מגיעים האמריקנים, אין לדעת אם הצרפתים היו שורדים, והם שילמו ביותר מ־1.3 מיליון הרוגים ו־4 מיליון פצועים. לא פחות חשוב הוא הזעזוע הפסיכולוגי והחברתי שהוביל אותם לאמץ את הגישה הקוטבית ביותר ל"רצון ההתקפי", קרי "מגננה טכנולוגית", שבתורה הובילה אותם לתבוסה מול הוורמאכט כעבור שני עשורים.
מיסטיקה מסוכנת
שתי המובאות ההיסטוריות הללו – שכמותן ניתן למצוא עוד רבות – מדגימות נקודה מכרעת: גישה התקפית ומיסטיקה של הרצון אינן תחליף לאסטרטגיה נכוחה, והן עלולות להוביל לאסון לאומי. התקפיות איננה ערובה לניצחון, ולא פעם היא לא יותר מתחליף פופוליסטי להיעדר אסטרטגיה, שנובע מזלזול בשיקול דעת רציונלי והכרה במציאות.
כמובן, שום דבר במלחמה אינו פשוט. לפעמים הביקורת ההתקפית צודקת, ודווקא ההימנעות ממלחמה היא אסון. לעיתים ההימנעות היא אכן רק כסות לחששנות ופחד. נכון גם שרוח התקפית היא תנאי חשוב מאוד להצלחתה של פעולה צבאית משמעותית. ועדיין, התוקפנות, רוח הקרב והרצון לנצח אינם אסטרטגיה או עדות לשיקול דעת צבאי. מבחינה צבאית הם מהווים היבט חשוב של החתירה לניצחון במלחמה, ובזכותם יכול צבא לוחם לממש תוכנית אסטרטגית מכרעת ומקצועית. כך שהם תנאי הכרחי לניצחון, אבל בוודאי לא תנאי מספיק – והם מסוכנים אם מטפחים אותם לדרגה מיסטית, על חשבון שיקול הדעת והמקצועיות הצבאית.
המקצועיות האסטרטגית נעוצה דווקא בעבודת מטה נבונה, בניתוח מערך הכוחות, היתרונות והחולשות, ובהתוויית הדרך לניצחון בתוכנית ריאלית. השאלה איננה "אם", אלא "מה, מתי ואיך". בישראל לא חסרה היום רוח התקפית ונחישות, אבל אין פיקוד והנהגה מדינית שיכולים לספק את התשובות הראויות לשאלות המקצועיות הללו. בניין הכוח שלנו חסר, צה"ל קטן, שחוק ולא מאומן מספיק, הנהגתו לא מקצועית ותוכניותיה בינוניות ומטה. בזמן שבו הידרדרנו, אויבינו התכוננו, התחמשו והתחזקו.
התסכול שיוצר הפער הזה מובן, אבל הוא לא משנה את המציאות. במצב הנוכחי, תהיה זו טעות לצאת למלחמה מלאה בחזית שנייה בצפון. עם כל הקושי, כיום חובה להתמקד בשלושה מאמצים מקדימים: תחקור ותיקון הקונספציות האסטרטגיות שכשלו, זיהוי וטיפוח צמרת צבאית חדשה ומקצועית, ובנייה מושכלת מחדש של הכוח. רק כך נוכל לתרגם בעתיד את הרוח לאסטרטגיה שתוביל אותנו – במקום לסיסמאות ריקות, לכישלון צבאי ולמפח נפש לאומי – לניצחון.
