מאז הסכמי אברהם הגדירה ערב הסעודית את המדינה הפלסטינית כיעד רחוק, הגדרה עמומה שהבהירה לשומעים שמדובר במס שפתיים. אולם בשבועות האחרונים שינתה את עמדתה הרשמית בעניין בעקבות לחצים מצד הממשל בארה"ב ומצד חלקים בחברה הסעודית. מדינה פלסטינית היא חלק מהתוכנית המפורטת במסמך החזון הערבי של פורום השישה, שחברות בו גם ירדן, מצרים, קטאר, איחוד האמירויות והרשות פלסטינית.
בעמדתו חוזר מוחמד בן סלמאן לעסקה הישנה של אביו עם האחים המוסלמים – טעות סעודית אסטרטגית, שעלולה להמיט חורבן על העולם הערבי־מוסלמי כולו. העסקה ההיא הייתה פשוטה: ריאד תממן תשתיות טרור הרחק מגבולות המדינה, לדוגמה באפגניסטן, תמורת שקט בבית והבטחה שלא יבצעו פעולות נגד המשטר הסעודי. כך נהגו שליטי הממלכה בעבר מול אוסאמה בן־לאדן וראשי טאליבן, וכך פעלו גם השלטונות במצרים ובירדן מול ארגוני האסלאם הקיצוני. גם אם זה עבד במידת מה עם אל־קעאידה, זה לא יכול לעבוד עם הפלסטינים.
כדי להבין את מהלכיו של בן סלמאן יש לחזור בזמן לצומת שהעולם המוסלמי ניצב בפניו אחרי מלחמת העולם הראשונה, ולשני מנהיגים גדולים: נשיא טורקיה מוסטפא כמאל אטאטורק ומלך סעודיה פייסל בן עבד אל־עזיז בן עבד א־רחמאן.
ברפורמות היסודיות שקידם אטאטורק בטורקיה, שהובילו לשגשוג גדול, הוא הניע את האסלאם מחזון של השלטת הח'ליפות על העולם בדרך החרב הברברית להתקרבות לערכיה האמיתיים של מורשת אברהם: הכרה בזהות הלאומית, בזכויות העמים ובחירות האדם שנוצר בצלם.
זהו המבחן המרכזי של תרבות האסלאם מאז ועד היום: ההידבקות בדרכו של אטאטורק או בזו של חסן אל־בנא, מייסד האחים המוסלמים במצרים. ההתנגדות של אל־בנא לציונות ולישראל היא רק חלק מאסכולת האחים המוסלמים, המבקשת להחזיר את העולם לסלפיות. מכיוון שישראל מייצגת את ערכי המודרנה, ניצבת בלב "דאר אל־אסלאם", ומדברת בשמו של א־לוהים ונביאיו, היא הפכה ליעד ראשון של תנועה זו. אבל בנק המטרות שלה כולל גם את פריז, את רומא ואת וושינגטון – בירת "השטן הגדול".
הקשר עם ישראל הוא גם ההזדמנות של העולם הערבי־מוסלמי להבליט את יסודות החסד והצדק המשותפים לכל עמי אברהם, מתוך כבוד אמיתי לזכויות התנ"כיות שלהם – כפי שהחל לקרות בהסכמי אברהם, וכפי שנהג המלך פייסל ב־1919 בהסכם עם ד"ר חיים ויצמן, כשתמך בהצהרת בלפור.
מדינה פלסטינית מחריבה את ההזדמנות הזו, כי היא אינה מייצגת דבר מלבד שלילת ישראל ושאיפה לחורבנה. חברו של אדולף היטלר, חאג' אמין אל־חוסייני, השתלט על משרת המופתי של ירושלים כדי לגייס את האסלאם נגד הציונות, ומאז הפך הפרויקט הפלסטיני המומצא בראשות פת"ח או חמאס לגורם מרכזי קבוע בהרחקת העולם הערבי־מוסלמי ממורשת אברהם, ולמוקד בינלאומי הקורא להשמדת ישראל ברצחנות ברברית.
בניגוד למדינות ערביות אחרות שנולדו בעקבות הסכם סייקס־פיקו, הפלסטיניות אינה מייצגת זהות עצמית. היא נוצרה מראשיתה כשלילה, וזו מהות קיומה. בכל מקום שבו היא פועלת היא הפכה לגורם מתסיס ומפרק – בלבנון, בירדן ובמצרים.
יש לכך משמעות אסטרטגית־ביטחונית שהסעודים צריכים להכיר: "המדינה הפלסטינית" קרובה למכה הרבה יותר מכפי שנדמה. בניגוד לארגון הפועל מהרי אפגניסטן או פקיסטן, אם תקום מדינה כזאת היא תהפוך למחנה האימונים הגדול ביותר במזרח התיכון של הטרור הפלסטיני־האסלאמי המעוות. היעד הראשון יהיה ירדן. בתנועת מלקחיים עם האיראנים – שכבר חותרים תחת המשטר ההאשמי שם – ועם הרוב הפלסטיני בירדן עצמה, הממלכה תקרוס ותיכבש מבפנים. גם מדינות אחרות יהפכו ליעד של הטרור הפלסטיני, אבל המנה העיקרית תהיה מכה. הידיים הפלסטיניות יממשו את שאיפת ההשתלטות האיראנית על קודש־הקודשים האמיתי של האסלאם.
בן סלמאן נדרש לחזק את ערכי התבונה, המוסר והחירות במחשבת האסלאם, ולהצעיד את העולם המוסלמי לעתיד טוב ובטוח. לשם כך הוא חייב להסיר את מכשול "המדינה הפלסטינית" מסדר היום, המהווה סכנה לעתיד האזור והעולם כולו.
