זאהיריאן, ליס מן אלסייאי ג'דאן אנני לא אפהם, פעינדמא אוחתאג' אלתזאהור ביאנני אוריף, הונאכה טטביק סא־יוסאעידוני. לא ככה?
האמת היא שאין לי מושג. עד כדי כך שאני יכולה רק לקוות שאין איזו מבוכה בלתי ידועה שנחבאת בתוך צבר האותיות הנ"ל.
לפני כמה שבועות ציינה יעל שבח, בטור שלה במוסף זה, שאף שכבר שנים היא נוסעת בכביש המוביל לקדומים, אין לה שום יכולת לזהות את המילה "קדומים" בתעתיק הערבי שלה, המופיע בשלטי הדרך. גם אני, תושבת קדומים, לא אזהה את המילה הזאת. ועד שיעל כתבה על כך, אפילו לא עלתה בדעתי השאלה אם זה מפריע לי. לא חלפה במחשבה אפילו לרגע מבוכת הבורות. בשנים האחרונות, מאז שהוצבו בכבישים שבדרך הביתה גם שלטי פרסומת עצומי ממדים בשפה הערבית, זה הפך לכל היותר למעין משחק: האם אצליח לנחש מה מוכרת מודעת הענק, כשאין לי שמץ של הבנה מה כתוב בה?
במערכת החינוך הישראלית הכללית לומדים מעט ערבית, בעיקר ספרותית. במערכת החינוך הדתית, המקצוע הזה יכול להישמט לגמרי מסדר היום. אני לא יודעת לזהות את השם שלי אם הוא ייכתב בערבית. בטח לא לכתוב אותו. אם יעמדו לידי וירכלו עליי בערבית, אני לא אבין. לא יודעת לומר בשפת השכנים משפט של הארת פנים, וגם לא משפט של החמצת פנים. לא יודעת את המילים שבהן יש להשתמש כדי לבקש עזרה, לא יודעת להבין כשמבקשים ממני. לא יודעת לאיים, לא יודעת לרחם, לא יודעת לכעוס, לא יודעת להישמר. לא יודעת.
זה הזוי להפליא כשגרים בעומק השומרון, אבל זאת המציאות של רוב הישראלים החיים באזור, וכך גם כמעט בכל מקום אחר בארץ. עשרות שנים אני גרה כאן, ואין לי יכולת תקשורת מזערית עם מי שגר בהר לידי. מחסום השפה הוא בוודאי לא הגורם היחיד לחוסר התקשורת הזה: הבינאריות הקיומית של הצד השני, שמבחינתו אני ושכמותי צריכים להתאיין לבלי שוב, תורמת לכך יותר.
מאז האסון שהתרגש עלינו בשמחת תורה, פרשנים לענייני האזור שבים ומסבירים שאנחנו צריכים לדבר ערבית. כוונתם היא שעלינו לפעול כפי שהיה פועל כל גורם אחר במרחב, לו היו שוחטים כך את ילדיו, שורפים את כפריו, גוררים את זקניו באלימות פרועה אל השבי. ואולי, הם אומרים לנו, אולי אם היינו מדברים את השפה – היינו גם רואים בבהירות את כוונות הזדון השקופות עד אימה, שהצליחו בכל זאת להפתיע אותנו בצורה נוראית כל כך.
“הייתי רוצה שנלמד כל אחד את שפת האחר לא מתוך עוינות", אמר לי השבוע בשיחה טלפונית העיתונאי והסופר הערבי נזיר מג'לי, תושב נצרת. "ללמוד שפה ותרבות זה נחוץ גם לטובה וגם לרעה. גם מי שרוצה להזיק לערבים, יזיק טוב יותר אם ידע את השפה והתרבות", הוא אומר בציניות. "כמובן, אדם שרוצה באמת לחיות כאן בצורה טובה יותר, מי שרוצה להיטיב את המקום הזה למען הדורות הבאים, צריך ללמוד – וזה מתחיל מידיעת השפה. ללמוד ערבית מתוך רצון להכיר ואולי להוקיר, לא מתוך רצון לזלזל ולהיות בקי בניואנסים של שנאה. זה טוב ובריא שיהודים יעשו את זה, וגם הערבים. הייתי ממליץ לכל העם הפלסטיני ללמוד על היהדות ועל ההיסטוריה היהודית ועל התרבות היהודית. ואני אומר לכולם: מי שמתחיל, מרוויח. לא צריך לחכות שהצד השני יעשה צעד.
"אני אהיה ערבי פטריוט יותר אם אלמד עברית ויהדות, ויהודים יהיו יותר פטריוטים אם ילמדו את השפה הערבית וערביוּת", הוא מוסיף. "אם תשאלי אותי למה יותר פטריוטים, אומר לך: כי חיים ביחד. כי היהודים חיים באזור מוקף ערבים. וכדי לדעת על עצמם, הם צריכים להכיר גם את סביבתם".
בגיליון הזה של דיוקן ביקשנו לבדוק מדוע הישראלים לא מנסים להכיר את שפת הסביבה, אפילו מתכחשים לקיומה. האם זו תוצאה של פחד מהצלילים המזוהים אצלנו עם מלחמות וטרור, או סתם אדישות לתרבות השכנה? האם מערכת החינוך הזניחה את הנושא הזה והפכה אותו לנחלת מעטים? ומה אנחנו מחמיצים כשאנו מביטים על מילה כתובה בערבית כבליל של קווים ונקודות, ולא מחפשים את המשמעות שלה?
לכאורה, לא כל כך נורא שאני לא מבינה, כי כשצריך להעמיד פנים שאני יודעת, יש אפליקציה שתעזור לי. או זה לפחות המשפט שמופיע בתחילת העמוד, אם הוא תורגם נכונה. המרואיינים, המחקרים והסיפורים שבעמודים הבאים מסבירים מדוע העמדת הפנים הזאת היא בעצם אטימת אוזניים לקולות הסובבים אותנו.
